אני עם דמעות בעיניים וכותבת את הפוסט כי אין לאן.
איבדתי שליטה, אני אבודה ואני בחושך ואני צריכה שמישהו יראה לי את האור.
זה לא רק הקאות והרעבות, זה מעבר. אני אפילו לא יכולה להסביר כמה מעבר, זה חוסר השליטה
זה הידיעה שהדבר היחידי שעשיתי טוב אני כבר לא עושה.
זה לשנוא כל סנטימטר בגוף שלי.זה להרגיש טוב בגוף שלי ושעה אחרי לשנוא אותו פי עשר יותר.
זה להתווכח עם עצמי מה עדיף, להקיא ולהרגיש חרא ולהוסיף לבעיות או לא להקיא ולהרגיש מפוצצת
וחולה ורע כל כך רע וכואב שקשה לזוז.
זה לקום כל בוקר ולחשוב איזה בגד אפשר ללבוש שלא יראה את השומן שלי.
זה לא לרצות לחבק אנשים.
זה לדעת אני לא טובה מספיק, לא רק בגלל המשקל, גם בגלל שאני אני ושום דבר אני לא עושה נכון.
אני אוכלת בכמויות של שלושה אנשים. בעצם, אני אפילו לא יודעת. אולי זה מה שבן אדם אחד אוכל
ואני פשוט כל כך דפוקה שאין לי מושג.
זה נגמר. זהו זה. אני לא יכולה להתמודד יותר.
מזל שאין אפשרות כזאת של השמדה עצמית, כמו בסרטים רק לכל בן אדם שמתי שהוא מרגיש שזהו זה, הוא יכול להתאבד.
כי אני לא חושבת שהייתי פה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
god save the girl