טוב אני בת 20 כבר די הרבה זמן.
דברים לא משתנים יותר מידי בגיל הזה. אולי המנטליות קצת. מתחילים להשלים עם דברים ומפסיקים להאשים את העולם. מתחילים להתמודד עם החיים אחד על אחד. אני עם עצמי. בלי רעשי רקע.
למה אני לא מרזה? רק בגללי. למה אני לא קיבלתי את התפקיד שרציתי? לא השקעתי מספיק. למה החדר שלי מבולגן? אני עצלנית. למה אין לי מישהו? אני חסרת ביטחון וחסרת מוטיבציה. למה אני בבאסה? וואלה, אין סיבה באמת. החיים שלי סבבה יחסית. אבל מצד שני, הכל יחסי בעולם. ביחס לילדים באפריקה ובסוריה מצבי נהדר. ביחס לאנשים המוצלחים והיפים מצבי חרא.
פעם האמנתי בצדק פואתי. בקארמה. באיזון. היום אני רואה את הפערים על העור שלי, בין החכמים עם העזרה והחכמים בלי הכסף. בין היפים מלידה ליפים בעבודה קשה מאוד. יש אלה שהדרך נסללת לכבודם, נפרשת לפניהם על גבי שטיח אדום וזהוב עם ורדים ושושנים משני הצדדים. ויש אלה שדרכם דרך אפר, אפילו לא, פשוט יער סבוך עם קוצים ועליות וירידות ונהרות וגשרים ומכשולים. אני מאמינה שבלי אתגר בחיים, אנחנו נותרים קליפה ריקה של כלום. היום אני מבינה שאנחנו יוצרים לעצמנו את האתגר והאתגרים שאנחנו בוחרים בהם הם מה שמייצר אצלנו את תחושת האושר. לעומתם, האתגרים שהחיים מביאים איתם הם רק "בונוס". חתיכת בונוס...
אז היום הצלחתי במשהו אחד. השלמתי סדר פסח בחדר. חוץ ממגירה אחת. טוב שום דבר לא יכול להיות מושלם. זרקתי שלוש שקיות זבל בגודל מסחרי, מלאות בבגדים מסמכים וחפצים נוסטלגיים. מצחיק איך עם השנים אנחנו נוטים לקבור את הנוסטלגיה שלנו ולשכוח ממנה. כמו שפעם ממש התעקשתי לשמור את בובת הפרה עם הפעמון שכתוב עליה "מילקה". היא הזכירה לי את סבתא. היום היא כנראה יושבת במדף משחקים בגן הישובי, מחכה שאיזה ילד יחליט שהיא צריכה לאכול חול או לעבור ניתוח.
אתמול החלטתי לחטט בתיקיות התמונות הישנות והגעתי (איכשהו) לתמונות (שכנראה נשמרו על המחשב מאז עבודת השורשים שלי) של ממו ופפי (מצד האבא) בצעירותם. היום סבתא שלי בקושי הולכת וסבא שלי (במילותיה של דודה נטלי:) היה מקצר לה את החיים אם הוא היה יכול, כי היא נטל. הם היו כל כך יפים. כל כך מחוייכים. חלקים. הגעתי לתמונות של אבא. לפני חמש שנים הוא היה כמעט חסר קמטים. היום הוא אדם כבד, עייף, עצלן ורגזן.
פעם הוא היה כל כך שמח וקופצני ומצחיק. הוא היה האבא הכי כיפי בעולם. היום אני מסתכלת על אח שלי בן ה-6, וחושבת על החוויות שהוא עובר עם ההורים. לא אותן החוויות שאני עברתי איתם. השנים הכו בהם. השנים ושגעונות גיל ההתבגרות שלי ושל אחותי.
זה מילא אותי בעצב והתחיל להצבר גוש בגרון. עד שנכנסתי לסרטון של אח שלי רוקד בגיל שנתיים או שלוש. זה מילא אותי באושר.
הגעתי למסקנה שאני מעדיפה לא לגדול יותר. פתאום אני מבינה את אלו שמתו צעירים. מי רוצה לחוות את הקמילה האיטית הזאת? לסמן V על המטרות שהצבנו וללכת. אני לא רוצה להיות נטל. בחיים. אני מניחה שגם היום אני נטל. אבל יש לי עוד שאיפות. איזה שאיפות יכולות להיות לאדם בן 70? משפחה הוא כבר לא ימשיך לייצר, עבודה הוא כבר לא ימשיך לבצע, אהבה הוא כבר לא ימשיך לעשות.
מה נשאר?
לראות את השעון מתקתק.
אני צריכה להפסיק להיות עצלנית ולהתחיל לבנות תכנית להשגת מטרות. אני צריכה מסגרת אישית. אני צריכה לחץ. אני צריכה חיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתנחלת