יש המון דרכים להסתכל על דברים.
לדוגמא...
כשאתה מסתכל על זוג ברחוב מחזיק ידיים ועובר עליך יום טוב, אתה מחייך, ובאמת ובתמים שמח בשבילם.
ביום אחר, אתה עומד בתחנה המרכזית ומחכה לאוטובוס אחרי הסיגרייה השלישית אתה קולט בזווית העין זוג חיילים שמתמזמזים אחד עם השני, וזה כל כך חסר משמעות.
מבחינתם העולם לא קיים, רק שניהם, וזה ברור שזה לא נכון. הם בוהים אחד בשני, עמוק בתוך העיניים, לתוך הנשמה, אבל מסביב, אישה מושכת את הילד הצווחני שלה בכוח ושני גברים מנסים לעלות על האוטובוס כבר חמש דקות מאחורי שני צעירים שחושבים שהעולם שלהם, אבל בעצם לא יודעים כלום על החיים שלהם.
לך במקרה עובר יום רע, אז אתה רוצה שהם יפסיקו ויפקחו עיניים. אהבה מעוורת! מילולית!!! הם לא ראו אף אחד בסביבתם...
עכשיו, לכו תשאלו מישהו ברחוב אם הוא רוצה להיות עיוור. 100$ לאדם הראשון שעונה בחיוב.
איזו שטות.
זה כל כך ברור ובו זמנית כל כך מבלבל.
שני אנשים מדברים ברחוב על הא ועל דה. אבל בסופו של דבר, אלה נושאים כל כך סתמיים, וכל יום תוכל למצוא נושאים חדשים כאלה לדבר עליהם. אז מה זה בעצם משנה?? למה יש שיח? זה מעסיק אותנו?? לא עדיף לקרוא ספר? להתמסר למוזיקה שאתה אוהב? אפילו ללכת לקניות יותר יעיל משיחות חולין. ובכל זאת אנחנו עושים את זה.
אנחנו מעבירים את הזמן בדיבורים כשבסופו של דבר זה לא שינה אצלנו כלום. אז למה?... ברוב המקרים השיחות שלנו מתנהלות ביריות - אני יורה משהו על עצמי, אתה מזדהה ומספר משהו על עצמך. אנחנו רק רוצים להרגיש שאנשים מקשיבים לנו. מכירים אותנו. אנחנו באמת רוצים את זה...
איזה שטות.
זה כל כך ברור ובו זמנית כל כך אידיוטי.
ברגע זה ממש אני מכינה צ'ופרים לשכב"ג לקראת טיולי חנוכה. הרי ברור לי שזה ישבר, ילך לפח, יאבד או ידחף לתחת (אלוהים יודע למה השכב"ג הזה מסוגל). אז למה בעצם?
אנחנו צריכים שאנשים יעריכו אותנו.
אנשים מכירים אותך - משמע אתה קיים. הרי אם אף אחד לא מכיר אותך, המשפט "כל אדם עולם ומלואו" לא פועל. כן יש לך מחשבות, וכן אתה עשיר בתחביבים ותעסוקות, אבל אף אחד לא מודע לזה. חייו של אף אחד לא ישתנו ברגע שתתנדף מהעולם.
אז אם אתה באמת תהיה לבד רוב החיים שלך, אתה במלוא מובן המילה תחדל מלהתקיים.
איזה שטות.
זה כל כך ברור ובו זמנית כל כך מלנכולי.
בסוף כולם מתים.
בסוף באמת באמת כולם מתים!
ככל שהדברים שהשארת מאחוריך מחזיקים יותר זמן, ככל שהיית משמעותי יותר, ויחד עם זאת חייך היו משמעותיים יותר. אבל שום דבר הוא לא אין סופי. אולי איינשטיין הוא אין סופי. ומוצרט. וקולומבוס. לכו תמצאו לי עוד ואן גוך!!
אני בטח ובטח לא ואן גוך.
גם הזיכרונות עלי בסופו של דבר יתנדפו מהעולם.
אז מה בעצם זה משנה שאני חיה?
עוד 50-70 שנה אני גם ככה אקבר, ובטח עוד 200 שנה לא יתקיים עלי אדמות אדם או יצור שמכיר אותי. אז מה זה שווה בכלל?
איזה שטות.
זה כל כך ברור ובו זמנית כל כך חסר משמעות.
~~~~~~~~~~~~~
קניתי את הספר "כמה טוב להיות פרח קיר" וסיימתי אותו אחרי שלושה ימים. זה בטח אומר משהו על הספר בהתחשב בעובדה שאני אף פעם לא סיימתי ספר כל כך מהר.
המשך חיים משמעותיים לכם!
-מתנחלת
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מתנחלת