עבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה שנכנסתי לפה.
היו לזה סיבות.
קרו המון דברים בזמן הזה, אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
התאריך: 15.1.13
שעה: ארבע אחר הצהריים וכמה דקות.
מיקום: תחנת אוטובוס בחזרה הבייתה מהבסיס
זה היה השלב המכריע.
כאן כבר ידעתי מה הולך לקרות כשאגיע הבייתה.
אני עושה את זה.
וכך היה.
הגעתי הבייתה לבית ריק מה שנראה באותו רגע להזדמנות מושלמת,
נכנסתי להתקלח בזריזות, התלבשתי והתחלתי לרוקן את כל חפיסות
הכדורים שמצאתי בבית באטרף מטורף לתוך צלחת קטנה.
התיישבתי בחדר על המיטה, בולעת כדור אחרי כדור.
חסרת סבלנות כאילו ממהרת, חמישה כדורים ביחד.
עוד כדור ועוד כדור ועוד כדור, כבר בקושי עובר בגרון אך אני ממשיכה.
ככה כמעט 70 כדורים.
הדמעות מתחילות להתפרץ, אני לאט לאט נרדמת בלי יכולת
לשלוט בזה.
בבוקר שאחרי אבא שלי מעיר אותי לבסיס - אני מתעוררת...
לא מבינה מה קורה, איך התעוררתי?!
הולכת לבסיס עם הרגשה נוראית, שם כולם שמו לב שמשהו לא בסדר
אך המשכתי לשתוק, בשעה שלוש אחר הצהריים התחילו להתגלגל לי
העיניים מה שממש הלחיץ אותי והחלטתי לספר לחברה.
היא מיד לקחה אותי למרפאה ומשם פינו אותי מהר מאוד באמבולנס לתל השומר.
באיזשהו שלב כבר לא כ"כ הגבתי, המצד הדרדר מהר מאוד.
הגענו לבית חולים, יחד איתנו הגיעה המשפחה שלי, כולם המומים.
אני שוכבת במיטה בזמן שהרופאים מטפלים בי והמשפחה והחברות מחבקים אותי
ובוכים, כולם שואלים "למה עשית את זה?" אני לא יכולה להפסיק לבכות.
בעודם המומים מהידיעה שהבת הקטנה שלהם ניסתה להתאבד כרגע המפקדת שלי
מספרת למשפחה שלי הכל: ההקאות, החתכים, הצומות, המשלשלים, הבלוג.
לא החסירה פרט.
הם דאגו גם לקחת לי את הפלאפון ולהיכנס לבלוג, זאת הסיבה שלא כתבתי כאן
הרבה זמן, אני חוששת שהם יקראו את זה.
אחרי יומיים באשפוז שוחררתי הבייתה עם רגשות מעורבים, עצב ושמחה.
שמחתי לחזור הבייתה ולשגרה אך היה בי עצב על הכאב שהותרתי ועל החיים שעכשיו,
החיים שאחרי החשיפה בפני המשפחה.
בגדול נוכחתי לדעת שלא הרבה ישתנה, הם מאוד תומכים ועוזרים ויודעים לעשות את
זה בצורה נכונה שגם לא תעיק עליי יותר מידי.
פסיכולוגים ופסיכיאטרים נוטים לומר שניצלתי בנס, שיש לי מזל שאני עוד פה ושלא קרה אסון.
"טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי..."
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
