לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

...Dear Ana




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2012    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2012

איבדתי שליטה


כ"כ מאוכזבת,

כ"כ סובלת,

כ"כ לא מרוצה מעצמי.

 

תמיד הייתי בשליטה, הייתי כ"כ חזקה.

הכח רצון ניצח את הכל ולרגע לא הורדתי את העניים מהמטרה!

 

לאן כל זה נעלם?!

 

כבר שבועיים שאיבדתי את זה, איבדת את השליטה.

לא יודעת איך זה קרה...

אבל מה שבטוח רק אני אשמה בזה. 

לא מחפשת אשמים ולא מחפשת תירוצים. זה בגללי.

אוכלת - מקיאה. אוכלת - מקיאה. אוכלת - מקיאה.

לוקחת 4 משלשלים כל פעם, עושה ספורט, מנסה מרק כרוב.

אבל כלום לא עוזר - איך זה יעזור אם אני כל היום אוכלת?!?

                    מ ט ו מ ט מ ת !

זה כ"כ כואב, החוסר שליטה... כואב לי בכל הגוף,

כואב בנפש, כואב כל הזמן. מילים לא יכולות לתאר כמה זה קשה.

אין לי שקט מזה, רק על זה אני חושבת כל היום זה מוציא אותי מדעתי

אני כל היום עצבנית, לחוצה, זה פשוט מטריף אותי.


 

רוצה לצום שבוע!! רוצה לצום!

מה הטעם בלאכול? זה דוחה. שונאת אוכל.

אפשר בלי!

חייבת לחזור לשליטה, חייבת! לפני שאני אשתגע.

 

 

נכתב על ידי , 19/5/2012 21:38  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הלילות קשים יותר...


בלילה הכל קשה יותר.

זה גלגל חוזר... בבוקר אני לובשת את החיוך על הפנים

משתדלת לא להוריד אותו לאורך כל היום אבל בלילה כבר אין

למי לשקר, אני מניחה אותו על השידה ליד המיטה כדי

לשים אותו שוב כשאני מתעוררת. 

זה לא שכל החיוכים מזוייפים, לעיתים זה חיוך אמיתי, אפילו רוב הזמן

אבל הכל זה עניין זמני, זה לא חיוך של אושר זה חיוך של שמחה ריגעית

שתכף תחלוף.  

 

בלילות המחשבות כבדות יותר ואינטנסיביות יותר

רוצה להפסיק לחשוב לכמה זמן... זה מעיק עליי, זה משגע אותי,

אני מרגישה שהראש עובד שעות נוספות ולא מרפה.

רוצה שבוע אחד, רק שבוע אחד של שקט.



אני תמיד אומרת לעצמי "יהיה בסדר, חייב להיות..."

ואני באמת מאמינה בזה - אין אופציה אחרת!

זאת הסיבה שאני עדיין פה כי יהיה בסדר.

 

 

 

 

נכתב על ידי , 15/5/2012 20:35  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כ"כ לבד...


כבר שנים שאני עוברת את זה לבד.

רעב, הקאות, חתכים ואלכוהול.

הכל התחיל בסביבות גיל שתיים עשרה...

משהו השתנה, משהו היה חסר או לא היה מספיק.

אף אחד לא ידע, אני יחד עם כישורי המשחק שלי הצלחנו להסתיר הכל

בצורה הטובה ביותר.

בעייני כולם הייתי עוד ילדה נורמאלית עם בעיות רגילות, בעיות מהסוג

שיש לכולם בגיל שתיים עשרה.

כך עבר חודש, שנה, עוד שנה ועוד שנה וזה פשוט הפך להיות אורח החיים שלי.

אהבתי את זה, אהבתי להסתיר את זה והתמכרתי לזה.

האנשים המעטים שידעו לאורך השנים לא הראו ממש אכפתיות,

היום אותם אנשים חושבים שזה היה עניין טיפשי של גיל העשרה ונגמר ליפני שנים.

הם לרגע לא מעלים בדעתם שזה סיפור אחר לגמרי.

היום, שמונה שנים אחרי משהו דוחק בי מבפנים, משהו בתוכי רוצה לשתף בן אדם

פה ובן אדם שם... אולי מהסיבה שנוספו דברים שאני צריכה להתמודד איתם, עכשיו

קשה לי יותר וזה הפך גדול עליי או אולי מהצורך קצת לתמיכה, חום או אפילו רק

כמה דקות של הקשבה - מן חוויה מתקנת של אותם אנשים שידעו ונשארו אדישים.

מישהו שיקשיב ולא רק ישמע, מישהו שינסה להבין את הצד שלי, מישהו שהתגובה

שלו תהיה שונה מכולם, שלא ינסה לנתח אותי, שלא ירתע ויקח צעד אחרונה, שלא

יכעס, שלא יתאכזב ושלא יתייג אותי ישר בקבוצה של ה"לא נורמאלים".

והכרתי אחת כזאת,

שונה מכולם... אבל אין לה מושג שהיא "האדם הזה".

היא נמצאת קרוב - רחוק

 

כל מה שהייתי צריכה לשמוע זה "את לא לבד" ...

 

 

 

 

 

 

 

נכתב על ידי , 9/5/2012 00:02  
25 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי: 

בת: 32





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל- Go Ana - אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על - Go Ana - ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)