כבר שנים שאני עוברת את זה לבד.
רעב, הקאות, חתכים ואלכוהול.
הכל התחיל בסביבות גיל שתיים עשרה...
משהו השתנה, משהו היה חסר או לא היה מספיק.
אף אחד לא ידע, אני יחד עם כישורי המשחק שלי הצלחנו להסתיר הכל
בצורה הטובה ביותר.
בעייני כולם הייתי עוד ילדה נורמאלית עם בעיות רגילות, בעיות מהסוג
שיש לכולם בגיל שתיים עשרה.
כך עבר חודש, שנה, עוד שנה ועוד שנה וזה פשוט הפך להיות אורח החיים שלי.
אהבתי את זה, אהבתי להסתיר את זה והתמכרתי לזה.
האנשים המעטים שידעו לאורך השנים לא הראו ממש אכפתיות,
היום אותם אנשים חושבים שזה היה עניין טיפשי של גיל העשרה ונגמר ליפני שנים.
הם לרגע לא מעלים בדעתם שזה סיפור אחר לגמרי.
היום, שמונה שנים אחרי משהו דוחק בי מבפנים, משהו בתוכי רוצה לשתף בן אדם
פה ובן אדם שם... אולי מהסיבה שנוספו דברים שאני צריכה להתמודד איתם, עכשיו
קשה לי יותר וזה הפך גדול עליי או אולי מהצורך קצת לתמיכה, חום או אפילו רק
כמה דקות של הקשבה - מן חוויה מתקנת של אותם אנשים שידעו ונשארו אדישים.
מישהו שיקשיב ולא רק ישמע, מישהו שינסה להבין את הצד שלי, מישהו שהתגובה
שלו תהיה שונה מכולם, שלא ינסה לנתח אותי, שלא ירתע ויקח צעד אחרונה, שלא
יכעס, שלא יתאכזב ושלא יתייג אותי ישר בקבוצה של ה"לא נורמאלים".
והכרתי אחת כזאת,
שונה מכולם... אבל אין לה מושג שהיא "האדם הזה".
היא נמצאת קרוב - רחוק
כל מה שהייתי צריכה לשמוע זה "את לא לבד" ...
