הפנו אותי לקב"נית (קצינת בריאות הנפש - פסיכולוגית צבאית) אחרת במטרה
שאצלה אני אולי אפתח יותר ואולי היא תוכל לעזור לי כי השניים האחרים לא
הועילו. היה לי תור להיום ב13:30 .
ושוב אותו סיפור...
כמו תמיד, אני לא מצליחה לתפקד בלילה שלפני הפגישה.
הדמעות זולגות בחוסר אונים ואין לאן לצעוק.
איך אני אתחיל? מה אני אגיד? איך אספר?
ואיך לעזאזל נחשפים בפעם השלישית מול איש מקצוע אחרי שכבר עשית את
זה פעמיים ושום דבר לא יצא מזה?!?!
לא הייתי לי ברירה כי אף אחד לא שואל אותי אז מצאתי את עצמי בדרך לשם
מבולבלת, חנוקה, כעוסה ומאשימה את כל העולם.
כשהגעתי ראיתי שיש רק עוד חיילת מקסימה אחת שמחכה בתור, שאלתי אותה איפה
הפקידות שצריך להירשם אצלן? היא ענתה שהן לא נמצאות.
התחלנו לדבר... היא שאלה אם אני כאן בשביל מטרה מסויימת...
עניתי "לא, אני לא רוצה להיות כאן" הייתי חצי נבוכה, ממש התביישתי.
היא אמרה "זה בסדר, כשהתחלתי לבוא לכאן גם אני לא רציתי להיות כאן"
אז הייתה שתיקה מביכה... כאילו אף אחת לא רצתה לחקור את השנייה,
אני גם לא רציתי לדבר יותר מידי, היה לי קשה עם המצב שאני נמצאת בו
ולא היה לי ראש לצרות של אחרים.
אחרי מספר שניות של שתיקה מביכה היא פשוט אמרה את זה "אני אנורקסית"
זה אמר הכל, כאן כבר ממש נפתחנו אחת לשנייה ודיברנו חופשי, לשתינו היה נורא קשה.
היא הייתה כזו מקסימה וכ"כ נכנסה לי ללב. בנוסף גם הסתבר לנו שאנחנו גרות ממש קרוב.
היא כאילו הבן אדם שהייתי צריכה, במיוחד רגע לפני שאני נכנסת לפסיכולוגית.
מהמפגש עם הפסיכולוגית יצאתי מלאת מחשבות ובעיקר לא מרוצה, היא קבעה
לי עובדה שאני צריכה להיפגש עם פסיכיאטר ושאם אני לא אשתף פעולה ואפתח יותר
במפגשים הבאים שלנו יש סיכוי שאני אצא מהצבא, שזה הדבר האחרון שאני רוצה.
השאלה מה עושים עכשיו - משתפים פעולה או חוזרים לשקר?
יש לי שבוע לחשוב על זה...
כמו שהבטחתי שהתפריט של יום שבת כולל רק מרק כרוב וכמה שיותר...
שבת:
בוקר: מרק כרוב
ביניים: מרק כרוב
צהריים: מרק כרוב
ביניים: X
ערב: מרק כרוב
שבוע טוב ורזה בנות יקרות 3>
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
