זה התחיל כשהוא עזב. כשאנחנו החלטנו להפרק, לפרק את הזוגיות הקטנה והצעירה בת השנה וקצת שלנו.
חזרתי להרגליי הישנים שלא עשיתי כמעט שנה - לאכול ולהוציא, הכל.
לאכול מאוחר ולהקיא, לעמוד על ארבע מעל האסלה המוחטת בפד אלכוהול, להכניס שתיי אצבעות לתוך הפה ולהקיא את נשמתי.. אין לכם מושג כמה טוב זה הרגיש.
הפסקתי אחריי פעמיים.
אבל לא הפסקתי לאכול.. עליתי 3 קילו מאז.
כואב לי לחשוב עליו.. והאמת זה הייה לטובה כי אני צריכה מישהו שיודע עד כמה אני חשובה לו, מעריך אותי ושם אותי במקום הראשון.. או לפחות יחד עם הדברים החשובים שלו.
מוזר להיות לבד אחריי יותר משנה וחודשיים..
מוזר לחזור לזה.
אהבתי את הלבד והתרגלתי זמן רב ללהיות בזוגיות אמיתית, רצינית.
הרבה השתנה במהלך השנה הזו.
הייה לי מי שתמך בי, מי שהייה לצידי רוב הזמן.. אפילו אם זה הייה בטלפון.
אך גיליתי שאני לא מקבלת את היחס שמגיע לי. כי מגיע לי כנראה יותר..
אבל מה זה "היותר" הזה אם אני אולי לא הייה מסוגלת לתת יותר?
אני מסתכלת על הילדים הללו, הקטנים, היפים התמימים הללו שהכל חדש להם ואני מסתכלת על אחיין שלי, בן השנה וארבע - הקסם הזה..
קסם שאולי בחיים לא יהיה לי.
אני לא אהייה מסוגלת להתחתן וללדת ילדים, לגדל אותם למראה אימם החולה.. שלעיתים לא מתפקדת בשינוי מזג אויר, בתשישות ייתר או פשוט לעיתים לא מתפקדת דווקא כשהכי צריך. איזה מן אמא זאת?
כזאת שכל הזמן "לא מרגישה טוב"??
אומנם זה סטריאוטיפ ישן נושן שכל אישה צריכה להתחתן וללדת ילדים..
אני יודעת שאני רוצה קריירה, אני רוצה גם משפחה..
משהו שאולי לא יהיה לי.
חוסר התפקוד שלי משתלט על חיי וזה מתסכל..
לא מוכנה שאם יהיו לי ילדים אז הם יהיו עם אמא שלא טוב לה ומפרקסת דווקא כשהם צריכים עזרה. לא יכולה לחשוב על זה שהם יבקרו אותי במיון או באשפוז פעם בכמה שנים במידה ואגיע לשם.
אני רואה את החיבור ביני לבין אחיין שלי ומפחדת.. גם אני רוצה יום אחד קסם כזה..
רוצה לומר שיש לי קסם כזה. והקסם הזה - אני עשיתי אותו, שמרתי עליו ואמשיך לשמור עליו.
קסם כזה תמים.. שאוכל לראות שהעיינים שלי והאף שלי הם נוכחים בקסם הזה ששמרתי תשעה חודשים בתוך הרחם - אבל לא, אצטרך להיות בשמירת הריון.. במידה ואהייה אי פעם בהיריון. שלא אחטוף התקף בזמן ההיריון או תוך כדי לידה.
כואב לי לחשוב שלא אוכל לחוות משהו כלכך מובן מאליו למין הנשי - משהו שבא כביכול מהבחירה שלי אבל עדיין כואב.
ולחשוב שאני יודעת שזה עדיין לא הזמן ואני עדיין לא מוכנה לכך אבל בכל זאת המחשבה על כך.. היא כואבת.
אולי זה ישתנה.. אולי יימצא פתרון אולי משהו ישתנה ויתפתח עד אז.
אבל אי אפשר לדעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
