All In

לפעמים, לאחרונה לעיתים קרובות יותר ויותר אני מוצאת את עצמי חושבת.. נמאס לי להיות Pretty Face - להן כבר איןם משמעות, חייב להיות יותר מזה. חייב להיות תואר מלבד אינטלגנציה וחוכמה.. חוכמת רחוב ואינטלגנציה שמוצאים בספרים וכתבות.. קריאת מאמרים לא רשמיים שלא מעניקים שום טייטל, שום תואר..  שעליו עבדת קשה 4 שנים.  הרבה פעמים מוצאים את עצמך מנגב את העכוז עם התואר שעושים באוניברסיטה או במכללה... 

אבל חשוב שיהיה תואר. תואר כשמו הוא - לא יותר מתואר - דף, נייר המוכיח שעברת שלבים ומבחנים שבחנו את יכולת ההקשבה שלך .. או הצלחת לעבור מקבץ מבחנים לא קטן עם כמות חומר מאסיבית ואינטנסיבית  במשך 4 שנים..

לא מוכיח דבר. רק מוכיח לאחרים... ואולי גם לך שאתה יכול, שאולי אתה מסוגל להצליח.

אני מאבדת את עצמי בכל הדברים הללו.. בכל התארים הללו, בכל הרצונות של האנשים מסביבי, בכל הרצונות שלי![

אני רוצה יותר מידי, ובו זמנית לא יודעת מאיפה להתחיל..

עדיין יש בי את החולמנית שרוצה לטייל אבל יש את הריאלית שיודעת שלא אוכל עד שלא אתייצב מבחינה כלכלית, בריאותית, וכללית.. ומתי בכלל אתחיל ללמוד אם אטייל?? 

כולם מסיימים תארים, מתחילים לימודים, מתחילים עבודה.. יודעים מה הם רוצים ורק אני תקועה באמצע.. עם החלומות שלי, המקצוע הכביכול אלטרואיסטי שלי שאני רוצה ללמוד אבל המספק אותי בו זמנית. 

אני רוצה הרבה מידיי. אבל מגשימה מעט מידיי.. מאיפה להתחיל ? מההתחלה אני אומרת לעצמי.

אבל איפה ההתחלה...

קשה לי לראות את עצמי מבעד לציפיות שלי, שלהם.. של החברה.. של המשפחה, החברים החבר.. קשה לי לראות מה אני רוצה מבעד כל זה.

קשה לי להתמודד עם כל מה שאני מצפה מעצמי. אני מצפה מעצמי להצליח בהכל בו זמנית, לעשות הכל בו זמנית.. 

דמעות הן חברות שלי אבל בו זמנית הן היחידות שמארחות לי חברה עכשיו.. לא מסוגלת לומר דבר לאחרים בנושא הזה.. לאף אחד קרוב אליי. 

לא רוצה שיעזבו אותי, לא רוצה לאכזב.. לא רוצה להתאכזב.

ועוד קצת פירגונים ועוד קצת חיוכים

הכל כדיי להסתיר את הפנים..

והנה ההדמעות זולגות

האיפור מורחות..

חשוך לי כאן עכשיו

דיכאון אביב זה נקרא?

כי אין זה קיץ יותר. 

אני לא יודעת למי אני משקרת כבר.

אולי זה לעצמי.. 

ביום כזה אני מרגישה כאילו הלבד שלי מקיף אותי יותר מכל יום אחר. אני צופה בכל האמהות, האבות, אחים, נשים ילדים.. בכל אלה שאיבדו את יקירהם. 

אולי חלקם לא היו "גיבורים" (מילה שאוהבים להשתמש בה הרבה כדיי לייפות הכל בטקסים) אבל מגיע להם שינציחו אותי ויזכרו אותם. למזלי, לא איבדתי במלחמה זו את הקרובים אליי אבל הקרובים אליי איבדו את הקרובים אליהם. אחי איבד את חברו לפלוגה, חבר טוב שלי איבד את החבר הכי טוב שלו, חברה מהצבא (איתה אני פחות בקשר) איבדה את אביה בעודה תינוקת והזיכרונות היחידים שיש לה ממנו הם הסיפורים שאימה מספרת לה ותמונות שלו שחלק גדול מהן במדים. 

רבים הם האשים הקרובים אליי שאיבדו את קרוביהם..... ואני איבדתי בתאונת דרכים ילד בן 18 לפני  גיוס בעת שניסיתי להצילו יחד עם מד"א בעודי חיילת, אחותו ששירתה איתי בבסיס ניצלה אך נזקקה לשיקום ארוך וקשה ביותר. 

היום אני לא מחפשת אשמים, אני מחפשת נחמה, ומסתפקת באבל.. 

והמרגיז מכל הם כל התכנונים ליום הזיכרון המתבצעים כעת בקבוצת החברים שלי בוואטסאפ. קשה לי לראות את זה, קשה לי להבין איך הם מסוגלים לחשוב על לעשות על האש, לעשות תכנונים וקניות ושמחה ואושר... כל אותם חברים יש לציין שהיו בצבא. 

תמיד, גם בתור נערה הבנתי יותר מכל את המשמעות של יום הזיכרון , הופעתי בטקסים מידי שנה בשכונתי הישנה מול אולם מלא באנשים ולראשונה מזה שנים, אני לבד לחלוטין בשכונה חדשה, לא מופיעה, לא בצבא, פשוט לבד בבית ביום הזיכרון צופה בטקס לבד לחלוטין בלי אדם שיהיה איתי היום.

קצת קשה לי להתנתק מהמחשבות האלה ולהתחיל ללמוד ובטח שלחשוב על על האש היום.

רבים מנופלים עשו זאת למען החברים, המשפחה, המדינה.. ובזכותם אנחנו כאן ובזכותם אנחנו נחגוג היום בערב... אבל כמו כל שנה קשה לי לכבות מתג אחד - חשוך במיוחד ולהדליק את השני - מלא האור והשמחה...