All In

לפעמים אנחנו מאבדים את עצמנו. שוכחים .

זה היופי בילדים , הם חולמים להיות שחקנים, זמרים, רקדנים ודוגמנים. 

הם חולמים..

בשלב מסוים אנחנו נהיים כל כך רציניים ושוכחים מזה. 

כי החיים זה לא משחק ילדים. ועלינו להיות רציניים. 

כשהייתי ילדה חלמתי להיות שחקנית 

עם הזמן הבנתי שאנחנו כולנו כאלה.. 

כשמתבגרים - אנחנו שחקנים של החיים, לעיתים שוכחים את עצמינו על המדף או שמים את החלק שאנחנו מעדיפים שלא יראו באותו רגע כי "זה לא רלוונטי ולא הכרחי"

כי אנחנו חייבים להתבגר.

הקסם בילדים היא התמימות שלהם.

הציפייה שלהם. 

העובדה שהם סומכים עליך.

הם אוהבים כל כך בקלות

הם מתרגשים בקלות

הם נפגעים בקלות

אנחנו פשוט אנשי ברזל לעומתם. 

כי אנחנו בובות. 

אנחנו מריונטות של החברה, של עצמינו. 

אנחנו שולטים בעצמנו. מחליטים עבור עצמנו אבל בעצם הולכים בשביל שסלול לנו, זה שהחלטנו שהכי "מתאים" לנו. 

בלי ציפייה למעבר לכך.

מה הפלא שחלק כה רב מאיתנו עייף, ממורמר, כועס, סובל.
והכי עצוב שמי שסובל מזה פעמים כה רבות אלו אותם הילדים, שעליהם אתם מוציאים את כל התסכול שלכם. 

עצוב לי.

אל תשכחו את עצמכם האמיתיים כשאתם "חיים" את החיים שלכם .

"למלחמות שבך אין סוף.." 

לאחרונה הכתיבה שלי נטולה מילים. 

שקטה 

מלאה בציורים 

אני מציירת אישה מוכרת

והיא יוצאת אחרת

היא יוצאת דומה

- דומה למה..

בעיני היא יוצאת קצת עקומה

לא מושלמת

לא דומה

לא יפה 

שחור לבן שקט

עיניים ציוריות וריסים משונות

והשפתיים יותר ממלאות

האף מוזר ולא מושלם 

החלק השקט שבנו

השקר

שמבחוץ מסגיר אותו

.