אני מנסה להאחז בזמן, נקודות אור קטנטנות שצפות בחלל,

תיהי חיובית אני אומרת,

אבל הגוף כמו כבר נכנע,

והראש ממשיך לנוע, גם כשלרגליים כבר ממזמן אבד הכוח,

גלגלי שיניים ממשיכים לנוע ואני סופרת חרטות,

מצמצמת לכמה טעויות כואבות,

אולי פתירות?

אני נאבקת בשדים של עצמי, בזמן שפרצופי עבר לא נותנים לי להרדם בלילות,

הדגש הוא כאן ועכשיו וחי וקיים וחורך,

ואני אומרת לעצמי שמחר, ורושמת רשימות,

וממשיכה לדחות את החשיבות למחר,

אולי נועדתי לפחדים שלי, לאשמה התמידית הזו , שלא משנה מה אעשה, איך אפעל,

וברגעים כאלה כשהמוח יוקד הייתי רוצה אותך כאן ועכשיו.