חום בין אבני פסיפס,

הבל פה צף בין מרצפות בתים,

צרחות גבוהות צפות במחשבות משוננות,

אני זורעת התנצלויות איכותיות ומשקה בדמעות תיקווה,

יש עור שנדבק לעור, ובדידות שהצטברה במשך שנים,

יש כבדות בקלילות הרגע כשאני מחזיקה בסכין הפרפקציוניזם וחותכת לגריסים,

הלחץ הולך ונבנה, דרך כל משעול בדרך,

אז אני עוצרת לנשום ולחשוב חיובי ומרוצה,

בין זריחה לשקיעה קיים רק ההעכשיו הנע ,

ואני שזעה בחוסר נוחות, מנסה לגדול אל תוך העור שלי,

בין כל הספירת פגמים והפרצופים החמוצים יש גם קצת הרבה גאווה עצמית.