בין התחלות משוננות וקצוות של מזלג,

יש פחד גדול ונחישות דרוכה וביניהם אני,

זה לא זורם כמו פעם, איבדתי את המילים שוב,

איבדתי את הקצה הפרום שלי,

אני מבזבזת שעות עגולות על חיטוטים נואשים,

ובנתיים נאבדת עוד טיפ טיפה,

תמיד טענתי שזה הכי גרוע, בינונית הרגע,

תחושת התקיעות הסתמית שלוחשת -זה לא המקום שהייתי אמורה להיות בו,

הייתי אמורה להיות אחרת,

מהירה יותר להגשמה,

טובה יותר לעצמי,

בנתיים כל מה שאוכל לעשות הוא להסדיר נשימה.