כנראה שזו רק אני.

התחפרתי בקטעי כתיבה ישנים, רגשות נושנים. הייתי כלכך טוטלית פעם. 

עדיין יש לי סיוטים עליך. 

קיוויתי שמתישהו זה יפסיק.

אולי עוד תקופת חיים אחת עוד שתיים. אם לא נתראה בעתיד אז לכל הפחות בעבר.  

זה בסדר, ברחתי כל כך רחוק שאני לא יודעת אם הייתי יודעת למצוא את הדרך חזרה. (גם אם היית שומע אותי. ואתה לא.)

עשינו וידוי הריגה לא?

בסוף בסוף, זה יהיה כל רחוק מאיתנו, ככה שאוכל לתהות אם לא חלמתי את הכל?

זה בסדר. אני קצת גאה בעצמי.

מסתבר ששינוי הוא לא לינארי, ולכן אין טעם לספור מרחקים,

אני הפכתי לאמיתית, אני מתקיימת בכל המישורים במקביל (עבר הווה עתיד),

אז זה בסדר.