אני מפחדת מצללים בזויות של פינות החדר,

חריטות של הבטחות על עפעפי עיניים מותשים,

משירים מבט, מיישרים קפלי קמטוטים מקצוות הפנים,

זה הזמן לעשות יותר , אבל במקום התחושה המתחזקת היא של הרדמות בשמירה,

תן לי להכין לך אוריגמי של חלומות ילדות , תן לי לספר לך על הפשטות שבאי סדר,

אם אאסוף מספיק שברי זכוכית בבקבוקים אוכל לחזות עתידות צבעוניים יותר לכל הפחות,

אמונה יוצרת מציאות הרי,

ומציאות יוצרת אמונה,

אז מתישהו השינוי המיוחל יגיע, מתישהו אפסיק לשמוע לחשושי הפסד ,

בלילות, כל האכזבות הופכות למפלצות עם שיניים חדות,

ואני עוצמת עיניים ומתרכזת חזק ומעלימה הכל,

ומשננת לעצמי ש,

אמונה יוצרת מציאות.

אי שפיות היא עניין אישי, פנימי,

אלה תנודות של גלים גלים, חיוך זע,

ומשהו בפנימה שורט ושועג,

עד פרוץ הסערה,

אלה דמעות של אחרי, זו החמיצות שלפני הריב הבא,

זו הרגשת הפספוס התמידית והחוסר אונים,

בוא ותפרוס אותי יפה, בוא ותוסיף לי תבלינים,

ותאמר בדיוק היכן אני לא עשויה טוב,

כדי שאדע להבא איך לפרוש את עצמי ערומה מולך,

כדי שאדע להבא איך להיות קלה יותר ללעיסה, כדי שתוכל לקרוע

אותי במסווה של מעשה אהבה.

בין התחלות משוננות וקצוות של מזלג,

יש פחד גדול ונחישות דרוכה וביניהם אני,

זה לא זורם כמו פעם, איבדתי את המילים שוב,

איבדתי את הקצה הפרום שלי,

אני מבזבזת שעות עגולות על חיטוטים נואשים,

ובנתיים נאבדת עוד טיפ טיפה,

תמיד טענתי שזה הכי גרוע, בינונית הרגע,

תחושת התקיעות הסתמית שלוחשת -זה לא המקום שהייתי אמורה להיות בו,

הייתי אמורה להיות אחרת,

מהירה יותר להגשמה,

טובה יותר לעצמי,

בנתיים כל מה שאוכל לעשות הוא להסדיר נשימה.