אתה מרגיש אותי נופלת לך בין האצבעות,

ההחלטה נפלה,

אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליכם,

אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליך,

אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עלי,

אין לי שיווי משקל,

הכל עומד על חצאי שקרים, ושקרים שלמים, בשלים לגמריי,

חמימים למגע,

האם תרצה אותי גם ככה, עשויה למחצה, עטופת סתירות,

האם תאהב אותי גם ככה, פגומה.

אם אני אהיה אני, ואתה תהיה אתה,

הפחד יפסיק להיות נוכח בכל צעד, ויפסיק להזדחל ביני לבינך.

אני יכולה להריח אותו, מגדיל את הרווח בינינו במיטה.

אני מנסה להאחז בזמן, נקודות אור קטנטנות שצפות בחלל,

תיהי חיובית אני אומרת,

אבל הגוף כמו כבר נכנע,

והראש ממשיך לנוע, גם כשלרגליים כבר ממזמן אבד הכוח,

גלגלי שיניים ממשיכים לנוע ואני סופרת חרטות,

מצמצמת לכמה טעויות כואבות,

אולי פתירות?

אני נאבקת בשדים של עצמי, בזמן שפרצופי עבר לא נותנים לי להרדם בלילות,

הדגש הוא כאן ועכשיו וחי וקיים וחורך,

ואני אומרת לעצמי שמחר, ורושמת רשימות,

וממשיכה לדחות את החשיבות למחר,

אולי נועדתי לפחדים שלי, לאשמה התמידית הזו , שלא משנה מה אעשה, איך אפעל,

וברגעים כאלה כשהמוח יוקד הייתי רוצה אותך כאן ועכשיו.

זה מכרסם אותי מבפנים,

התשוקה שלי להחזיר את התשוקה שלי,

הרצון שלי לרוץ אחרי אדם אהוב שנדמה לי שאני מתגעגעת אליו כמו שהוא מתגעגע אלי,

אם בדרך כלל הלב רצה להשאר והראש לא,

במקרה הנוכחי אני מכריחה את עצמי להשאר, כי אני יודעת שבהחלט אפשר למות מבדידות,

זה נשמע איום ונורא,

אבל זו המציאות, וישנם רגעים קטנים שבהם אני שמחה,

והם קטנים להחריד,

ואני נאחזת בהם כאילו כל חיי תלויים בגרגרי חול האלה,

אני מחפשת תשומת לב וחיבה, רצה משיטה לשיטה,

מתחבולה לתחבולה,

האמת היא שאני לא יודעת להכיל את כבדות הלב שלי,

אני מתעטפת בעצמי,

בכאב ובספק,

זה יגן עלי טוב יותר מהידיים המגושמות שלך גם ככה.

לילדות עם חרדות נטישה קשה לקום וללכת בסופו של יום, אבל לפעמים, הן צריכות.