חום בין אבני פסיפס,

הבל פה צף בין מרצפות בתים,

צרחות גבוהות צפות במחשבות משוננות,

אני זורעת התנצלויות איכותיות ומשקה בדמעות תיקווה,

יש עור שנדבק לעור, ובדידות שהצטברה במשך שנים,

יש כבדות בקלילות הרגע כשאני מחזיקה בסכין הפרפקציוניזם וחותכת לגריסים,

הלחץ הולך ונבנה, דרך כל משעול בדרך,

אז אני עוצרת לנשום ולחשוב חיובי ומרוצה,

בין זריחה לשקיעה קיים רק ההעכשיו הנע ,

ואני שזעה בחוסר נוחות, מנסה לגדול אל תוך העור שלי,

בין כל הספירת פגמים והפרצופים החמוצים יש גם קצת הרבה גאווה עצמית.

חדות, בהירות מחשבה,

חדורות במוטיבציה לרכות הלב,

החוסר שלמות היא השלמות החדשה,

ואני רוצה לגרום לך לראות זיקוקים דרך עפעפיים עצומים,

כשאני שוכבת בין חלומות וקורי שינה ומסתכלת עליך ישן,

אני תוהה, מה עוד אפשר לרצות.

הפנים שלך רק חצי קריאות וזה מעורר רק חצאי חששות,

אני תולה עליך חיוכים וגניחות,

ואכשהו אתה מצליח להחליק פנימה בין הסתירות הפנימיות והפראנויות,

אתה מעניק עקצוצי אישור וחמימות שימחה,

הימים נמתחים תחת רגליי משאלות הלב,

והידיים מנסות להספיק ליצור מרחב מספק לקראת עתיד,

אז אני עוטפת את עצמי בחיוביות מסנוורת וקיטשית להחריד

ומחלקת כריזמה מעורערת לכל הדורש,

התקדמות אמיתית נוצרת רק מתוך בעירה פנימית,

וגם זה בא במנות קצובות, קצרות מכדי להכיל את ההרגל הטורדני שלי,

חוסר בדחיית סיפוקים.