למה אתה לא יכול לראות בי את הדברים הטובים?

ואולי זו אני שמחפשת אותם במקומות הלא נכונים.

אני פשוט לא רוצה עוד טרגדיה על ראשי, לא רוצה עוד הצמחות קרניים,

לא רוצה עוד שקרים.

ניסיתי לבנות פה משהו. איתך.

אני לא יכולה לדבר איתך על הפרטים מבלי לספר הכל, ואני לא בטוחה שאני יכולה לשאת את המבט המאוכזב הזה שלך,

בטח זה גם מה שחשבת לעצמך, כשדיברת עלי, כשסובבת את האמת לחצי,

כשעמדת מולי והבטת לי בעיניים.

שאת לא היציבות של עצמך, כל דבר שאת מנסה להתלות בו מפיל אותך מהרגליים.

אבל זה היה אמור להיות שונה.

לעיתים אני גם טועה.

ומה נכון לעשות עכשיו?

יש את הצעדים ההגיונים.

אבל מעולם לא הייתי הגיונית, במיוחד לא כשמעורב כל כך הרבה רגש.

אתה וויתרת, ולא ידעתי עד כמה.

לא ידעתי שאתה משקר לי. לא ידעתי כמה אתה לא רוצה אותי פה.

ועכשיו?

עדיין אין לי הרבה אופציות.

אבל אולי כדאי שאשחרר ואלך.

בשביל להיות קלילה יותר אני צריכה ללמוד לשחרר,

זה תמיד מוקף באלפי תירוצים הגיוניים,

אבל האמת היא, שזו אני שמנסה לשלוט.

רציתי שנהיה יותר, שמחים תומכים חופשיים,

אבל אני מתנדנדת בין מציאות לבדיה,

בין פראנויה לרוגע,

ולא יודעת מה אני אמורה להיות איתך.