לפני שבע שנים, התנדבתי בתור דור שלישי לניצולי שואה לעשות הרצאה על השואה ועל הסיפור שלנו
אז כמו נכדה חרוצה התקשרתי אלייך ומיד באת , התחלתי לספר לך את כל מה שעשיתי
ישבת והקשבת כאילו את שומעת את זה בפעם הראשונה, ואז אמרת -
זה לא נכון, אני ויוסי[אבא שלי] התחבאנו יחד במרתף [זה כמובן לא קרה מעולם
סבתא שלי עצמה הייתה קטנה מאוד] לאט לאט היא הוסיפה עוד ועוד פרטים
התחלתי להתווכח איתה, זה לא קרה סבתא, מה קורה כאן? היא נכנסה למין טראנס כזה
כאילו היא עכשיו חווה את זה מחדש, אימא שמעה אותנו מתווכחות בקולניות ובאה לסלון
היא ניסתה להסביר לה שלא אבל היא לא הקשיבה, שאבא בא הוא פשוט אמר שהיא עייפה, מבולבלת
אולי לא מרגישה טוב, לאחר מכן קרו עוד כמה סיפורים הזויים, אבא למרות ניסיונותין להכחיש
לקח אותה לרופא, אני זוכרת אותנו יושבים על המיטה בחדר של אחותי הקטנה, ואבא בוכה
הפעם הראשונה שאני רואה אותו בוכה, הוא אומר שסבתא חולה במחלה שנקראת אלצהיימר
שגורמת לנו להיות מבולבלים, לאבד את הזכרון...מאז מצבה של סבתא התדרדר
כל השנים האלו נייסתי לזכור אותה כמו שהיא הייתה, אבל שכחתי. נשארו לי אולי זכרונות בודדים
מהאישה הבליינית וההרפתקאנית, האמיצה הנחושה והיפה שהיא הייתה
לאט לאט היא החלה ליפול, לשבור איברים לצאת ולהכנס מבתי חולים
עד לפני חודש, בדיוק, שלי זה נדמה כאילו קרה היום בבוקר, אחרי שבוע בבית חולים במצב
שכל יום נפרדנו ממנה כאילו הוא יומה האחרון, ידעתי, הייתה לי תחושה שאת הלילה הזה היא לא תשרוד
שמעתי את אמא ואבא מתארגנים, אבא ירד במדרגות ניסה להסתיר את הבכי
לחשתי לו - אבא והוא פרץ בבכי, הפעם השניייה שראיתי אותו בוכה,את קול הבכי הזה
אני לא אשכח מיימי.את כל ימי השואה ניסיתי להעביר במטרה לחשוב על מה שסבא עבר ומשפחתך
אבל אף פעם לא ניסתי לחשוב איך זה היה עבורך, זה יום השואה הראשון בלעדייך
זה הפעם הראשונה שאני באה להגיד שיש לי סבתא ניצולת שואה ואז אני נזכרת
שכבר אין לי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שם? זה כבר יותר מדי מיינסטרים