אז עברתי לירושלים באופן זמני, וזה לא חדש, זה קרה כבר די מזמן למען האמת, אבל כנראה שלא מספיק מזמן כדי שאהיה מוכנה לחורף. אין לי מעיל ולא מטריה (שלא ממש תעזור לי במזג האוויר הזה). קר לי כל הזמן. ועדיין, יש משהו שמחיה אותי במזג האוויר ההפכפך והסוער הזה.
-
אני לא בנאדם של מטריות. מטריות הן מסורבלות, מכבידות, מציקות ובד"כ גם יותר מרטיבות מאשר עוזרות להישאר יבשים - או אותך, או אחרים. ואני בכלל לא נכנסת לדיון על הרוח.
-
בגלל הכל ובעיקר בגלל הקור, אני לובשת מליון שכבות עד שקשה לי לזוז. אני מהנשים שמעצבנות נשים אחרות. אני רזה ואני נראית רזה גם בחורף עם כל השכבות. למעשה, בחורף אני נראית יותר טוב, פשוט כי הבגדים מקנים לי מעין גיזרה כלשהי שרומזת על כך שיש לי גיזרה, כשבעצם אני רזה מדי בשביל זה.
-
אני כלכך רזה שכשאני הולכת ברוח אני יכולה למצוא את עצמי הולכת באלכסון בגלל שהרוח העיפה אותי קצת מהמסלול המיועד.
-
הירושלמים פיתחו ספורט לאומי - שנועד רק להם - האם ירד שלג? מתי? ייתפס? לא ייתפס? ייערם? הוא יהיה לבן או שחור? כבר שבוע אני שומעת אלפי תחזיות שונות מאלפי ירושלמים שונים שיודעים בדיוק מה יהיה ומתי. לדעתי, הם גם שמים על זה כסף לפעמים.
מה שכן? רצוי להקשיב לוותיקים שביניהם בנושא, גם אם נראה לך שכרגע חם מדי בשביל שיהיה שבוע הבא שלג - אחרת אתה עלול להיתקע בלי מעיל.
-
המצב העגום הזה שנתקעתי בו - ללא מעיל בשבוע שכזה ("אבל יש לי פליז!" "את חיה בסרט! פליז זה לא מעיל, פליז זה לא מספיק!") - גרם לי לאמץ לבוש אחר שעד עכשיו אימצתי אותו בעירבון מוגבל בלבד, כובע. אבל יש לי תלתלים שקצת קשה לרסן ולכן, בכובע תקועות סיכות שיחזיקו אותו במקום, כי התלתלים מנסים להשתחרר ממנו. ובשילוב עם צעיף? נוראי.
-
אז ככה, ילדת המדבר הפכה לרגע לילדה של חורף אמיתי ומנסה לשרוד ולרוץ לעבודה בין הטיפות, ללא מטריה וללא מעיל ראוי לשמו. רק עם פליז וכובע, ולפעמים גם כפפות.
ועכשיו, במיטה, עם פוך ותנור חימום, כשהרוח שורקת דרך החלונות הישנים של החדר והברד שדופק על הגג של הקומה השלישית בה אני גרה כרגע, אני רק מנסה שלא לחשוב מה לעזאזל אלבש מחר לעבודה.
נשאיר את זה למחר.
-
וללא טיפת ציניות למרות ובגלל הכל (והקור) - אני כלכך אוהבת את החורף! ואת ירושלים גם.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
