מפה והלאה

 
 אני רוצה לספר לכם סיפור. זהו סיפור על מדינה קטנטנה שעברה כל כך הרבה. מדינה שהמלחמה בא כל כך דומיננטית שזה כואב. מדינה שהסלנג שלה אפילו בנוי על מונחי צבא, מדינת ישראל. היום, ב20:00 תשמע צפירה בכל רחבי הארץ כדי לזכור שאנחנו במלחמה כל חיינו,נכון?

זהו. שלא. שאלתם את עצמכם, למה? למה אנחנו עומדים בצפירה? אני אגיד לכם למה אני עומדת. אני עומדת לא כי אני יודעת שהיו מלא מלחמות ושמצב שלנו חרא. אני עומדת כי אני גאה : גאה במדינה שלי ששרדה כל כך הרבה ועומדת בשביל החיילים שנלחמו בין היתר בשבילי, בשביל החיים המסכנים שלי ושל עוד אלפי אנשים. אני גאה להיות במדינה שאולצה בעל כורחה להכנס למלחמות מטופשות ושרדה את זה באף מורם ובכבוד.

יקומו גאונים ויגידו, אבל מה? למה סתם מלחמות? אולי עכשיו  אלו סתם מלחמות, אבל בעבר זה היה דבר כל כך חשוב.

אבל הדבר שהכי הרגיז אותי השנה היה לשמוע חברה אומרת: "למה צריך לעמוד בצפירה הזאת? הרי אני גם ככה לא רוצה לגור במדינה הזאת, את מי אני צריכה לכבד בידיוק במדינה המסריחה הזאת?"

דבר ראשון, היי חמודה! את גרה במדינה הזאת חוצפנית. גם אם את רוצה לעזוב, את עדיין פה, קצת גאווה במדינה שלך פעם בשנה!

דבר שני, מה זאת אומרת בשביל מי את עומדת?!!! בשביל החיילים שמתו כדי לשמור על התחת שלך!! ("מה אכפת לי?" היא אומרת לי). אני אגיד לך בידיוק למה. את רוצה לעזוב? תעזבי זה מעניין לי את הקצה של האצבע הקטנה ברגל, אבל גם אם הם עושים משהו שלא מתאים לך, הם שומרים עלייך. גם אם את רוצה לעזוב, מה הם עשו עד עכשיו? שיחקו קלפים בבסיס כי זה כל כך ענין אותם יותר מלהיות בבית ולחבק את האמא היקרה שלהם? הם  נתנו את הנשמה שלהם בשביל המדינה שלך והרבה יותר מזה בשביל אנשים כמוך. משפחות שכולות (שהן רבות מכדי לספור) יושבות יום יום ובוכות, שנים על שנים, כי הבן או הבת שלהם נהרגו בשביל לשמור עלייך ,להגן. הם עמדו שם, נלחמו שם, כאבו שם : רק כדי שלך יהיה טוב.

ועכשיו מה את חושבת? עדיין לא צריך לעמוד? אם כן, אל תעמדי. או שאין לך לב או שאין לך הגיון, אבל זה כבר על המצפון שלך.

את עומדת סתם כי צריך. אני עומדת בשביל שתינו, בתקווה שתלמדי דבר או שניים. אני עומדת כי אני גאה ואוהבת וכי אם יכולתי הייתי מחבקת כל משפחה ומשפחה.. אם רק....

לנושא קצת שונה וחשוב לא פחות. יש לי וידוי. כשהייתי ילדה קטנה תמיד הייתי מהילדות האלה שלא מצליחות לא לצחוק כשהתחילה הצפירה. יום אחד ראיתי תוכנית שיש כל שנה, וחוזרת על עצמה כל שנה מחדש, כמו רוב התוכניות ביום הזה, בערוץ הילדים (כן,כן..). הוא אמר שגם הוא היה כזה ושאחרי שעבר את הצבא, הוא לא יכל לצחוק יותר. 

בתור ילדה קטנה, לא הבנתי כמה הוא צודק. כמה שהכול נראה עצוב..עדיין לא הבנתי ממש. ועדיין הייתי צוחקת.

כיתה ד'. כיתה לא חשובה.. כמעט. אח שלי (שירת את שלושת שנותיו בכבוד בצנחנים וחזר הביתה) פתאום מקבל צו ועוזב את הבית. שלוש שנים. שלוש פאקינג שנים. בחיים לא אהבתי את אח שלי כמו  שאהבתי אותו כשהוא יצא לצבא. בחיים לא חיבקתי את אח שלי לפני שהוא יצא לצבא. אולי קצת. הוא יוצא לצבא כשאני בכיתה ד', ולא מבינה בכלל מה קורה. יום אחד מתחילה מלחמת לבנון השנייה. הוא לא חוזר שבוע ועוד שבוע ועוד שבוע. בחיים לא דאגתי ככה. אני חושבת שבכיתי כל לילה בערך כי דאגתי כל כך. הוא גם אף פעם לא סיפר לי אם אחד מחבריו נפל או נפצע.. הוא לא דיבר, שתק. אני כותבת את זה ובוכה ביחד.. להזכר בתקופה הזאת זה זוועתי. אני זוכרת את עצמי כילדה קטנטנה ששואלת את אמא מתי הבן שלה חוזר ואמא לא יודעת, אמא דואגת גם. ניסיתי להראות חזקה, הלכתי לחדר ובכיתי שם תמיד, כי לא רציתי שהיא תדע שזה קשה לי. 

פתאום הוא חוזר ואני לא יכולה לעזוב את החיבוק. והוא גם לא מתנגד הוא גם מתגעגע. מאז, אני אף פעם לא נותנת לו ללכת לבית שלו (כן עזב את הבית) בלי שיתן לי חיבוק ענק. אני ארגיש לא בסדר, תמיד. אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה אני מתגעגעת. הוא כל כך חשוב לי.

כשאני הבנתי מה זה להתגעגע, לאדם שהולך לצבא ולדעת שהכול תמיד פתוח, הפסקתי לצחוק. כל צפירה דוקרת לי מחדש. הדמעות תמיד עומדות. לפעמים אני שותקת  וסופגת את זה בפנים יבשות ולפעמים אני לא מספיק חזקה בשביל זה. 

אני לא מאמינה באלוהים, אבל אני מודה לכל מי שאפשר, שהשאירו לי את האדם החשוב הזה ולטבע שבכלל יצר אותו.

אני מודה בכל רגע ורגע לכך שהוא קיים.

לא נשכח, את מאות אלפי החיילים שנלקחה זכותם לחיות. הם מתו בכבוד ובגבורה ולא נשכח, שכל זה בסוף בשבילנו.

אני מחבקת ביום זה את כל המשפחות השכולות בהרבה אהבה ומקווה שהן מוצאות ניחום כלשהו בחייהם, גם אם זה קשה.

יהי זכרם ברוך, תהיה נשמתם צרורה בצרור החיים.