מפה והלאה

אני כועסת. לא לא, אני רותחת! אני עוד שניה אתפוצץ!! 

נמעס לי כל כך מהכול. נמעס לי מזה שההורים שלי יושבים בסלון שיכורים ואי אפשר לראות איתם כדורגל מסכן אפילו ושכל פעם שאני פותחת את הפה, אבא שלי צוחק לי בפנים, לא פחות. נמעס לי מזה שאין לי למי לפנות בבית. נשבר לי כבר לגמרי שאח שלי לא יכול לדבר איתי אף פעם, כי הוא תמיד עסוק או עייף.. נשבר לי שאחת החברות הכי טובות שלי באופן קבוע לא זמינה. נשבר לי שכולם כל הזמן רוצים לדבר על עצמם.. נשבר לי שאני שותקת. נמעס לי שהחבר שלי לא מתקשר איתי ונמעס לי לקנא באיזה ילדה עם תחת ענק שלא מגיעה לי לקצה של הזרת. כן, בצורה הבוטה הזאת. אולי אני עצבנית וסנובית אבל ככה זה! ככה בא לי!! הבלוג הזה הוא הבית שלי וכאן יקבלו אותי כמו שאני!! 

כאן אני סנובית. כאן אני שונאת. כי בחיים שלי אין לי כלום מזה.. שום דבר. יש לי חברים, לא קצת. אבל כולם צבועים ואלא שאמיתיים לא זמינים. והחבר שלי, זה שאני רוצה להפיל עליו את כל החרא הזה, כדי שיכיל אותי, פשוט לא מתקשר איתי. זה כל כך יושב עליי. הוא אומר לי שהוא יושב בבית ומשתעמם, ואיפה אני בכל הסיפור הזה? כל היום מחובר לפייסבוק בחוסר מעש ולא באלך עליי? אני לא מבינה.. אני עד כדי כך מעצבנת??? אני אמורה להיות זאת שאתה רוצה לדבר איתה כל הזמן, אז פעם אחת ביום זה יותר מדי לבקש? אני לא דורשת יותר מדי...

והכי מטריף אותי, שאני הולכת לישון בכל לילה בתקווה שאולי מחר בבוקר אני אקום ואני אראה בנייד "בוקר טוב" קטן. או "לילה טוב" שלא הספקתי לראות כי הלכתי לישון.. והוא אף פעם לא מגיע. אחרי שאני אוכלת את עצמי שעה וחצי (כי אני עדיין מתביישת לשלוח אס אמ אסים...אחרי פאקינג חצי שנה!) אני מחליטה לשלוח סמס שאני מקבלת עליו תשובה אחרי מיליון שנה, ותשובה קרה ומרוחקת. זה מרגיש כאילו אני צריכה למצוץ לו כדי לקבל קצת יחס... כדי לקבל את ה"התגעגעתי אלייך" שהתרגלתי לקבל. כל החיים שלי הייתי נידי, ואף פעם לא הראתי את זה. זה כבר מעבר לנידי. זה איזשהו יחס בסיסי שאני מקווה לקבל.. הכול בעצם התחיל להשתמש כשהפסקנו לעשות סקס. אז וואלה? מערכת יחסים זה הרבה יותר מסקס.. והוא יודע את זה מצויין. ועדיין..

עבר עלי יום נחמד... בעצם טוב אפילו... מצאתי עבודה.. נסעתי קצת עם אמא ושמענו מוזיקה בפול ווליום. היה לי יום כיף.. עד שעוד פעם.. בפעם המיליון... 

אחי והחבר שלי החליטו לסנן אותי.