אני עוד פעם לא יציבה. אני לא מאמינה שהחיים דופקים אותי כל פעם מחדש. מצאתי אדם שאני אוהבת באמת.. הוא הצליח לשכנע אותי שהוא שונה מכולם ואז.......
אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. הוא עבר תקופה קשה אז הוא לא דיבר איתי... כוסעמק. אני חברה שלך, אני פה כדי להקשיב. כבר חצי שנה אתה טוחן במוח שאנחנו צריכים לדבר על הכול וברגע הכי קריטי הוא שותק. ואתם יודעים מה? זה שהוא אומר שהוא רוצה להתמסר לרגע, לפרידה וכל זה? כל זה בולשיט ענק. בתאכלס? הוא מתמסר לדיכאון.
אני ידעתי שהוא לא תואם את עצמו לסטיגמות הרגילות של בני זוג, אבל זה שהוא אמר לי שהוא פשוט צריך לעבור את זה לבד ורמז לי קלות שאם זה גדול עליי שאני אפרד ממנו.. היה פשוט גדול ממני. הוא אומר לי שהוא צריך להיות לבד ומה לא..
אתם יודעים מה. כל זה זיונים בשכל. כל מה שאמרתי עכשיו תשכחו. היכתה בי המחשבה. הוא אמר לי שהוא נותן לעצמו להתרחק ולהתקרב לפי התחושה שלו אבל הוא שוכח שיש עוד אדם במשוואה. הוא אומר לי שהוא לא חיי במחשבה הרגילה של בני זוג שהם "לא יכולים" אחד בלי השני, אבל מה זה שווה אם לא? זה לא שאני לא יכולה בלעדיך, זה זה שאני לא רוצה לחיות בלעדיך, הרי יש סיבה שאני איתך.
אני כרגע חווה את החיים דיי לבד אחרי שחצי שנה הייתה לי כתף לבכות עליה וזה קשה.
אני לא מאמינה שאני עוד פעם בסרט הזה. אני יוצאת מדעתי. כל כך קשה לי... ואותו רק מעניין לסגור את הסיפור הזה. ועם כל הכבוד שהוא אומר לי שהוא נתן להם חמש שנים מהחיים שלו, ואני נתתי רק חצי שנה, זה לא אומר שזה נותן לו רשות להתנהג אליי ככה. חשבתי שבני זוג עוזרים ותומכים, אבל כל מה שאני עושה בזמן האחרון זה בוכה בגללו... ולמען האמת זה קורה הרבה בתקופה האחרונה.
אני כל הזמן מכריחה את עצמי לשתוק ולקבל כי אני אוהבת אותו והוא בנאדם בנוי ואי אפשר לשנות אותו.. למדתי בדרך הקשה שאי אפשר לשנות אישיות של אדם.. אני מקווה שאולי יום אחד הוא יקלוט, או שיתפנה לו זמן אליי. זה נשמע כל כך עלוב ופתטי, ואני מתביישת בעצמי. אני אמרתי שאני לא אתן לבנים לדרוך עליי או לעשות משהו שלא מתאים לי, אבל . . .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
