בזמן האחרון אני רואה הרבה אנשים שהלב שלהם נשבר או שנפגעו בדברים שקרו עם בני הזוג וכד'. הצטרפתי לחבורה הזאת והופתעתי לגלות שתקופת הדיכאון שלי הייתה קצרה להפליא. מסתבר שבכל השנה הקשה שעברה עליי ובכלל כל הדברים שקרו לי בחיי, למדתי לשלוט באופן כמעט מושלם ברגשות שלי. בידיוק היום בבוקר שמעתי איזשהו מומחה מדבר על כך שמה שעוצר את המוח שלנו משלוט על הרגשות או על המעשים שלנו, הוא התת מודה שנותן ברקס. לדוגמא: אישה שרוצה להשיג גבר, למעשה בתת מודה מאמינה שהיא לא יכולה. כמובן שישר הציעו שם שיטת טיפול וכד', אבל גיליתי שאני מסוגלת, אחרי כל הזמן הזה שלקחתי כדי לחקור את עצמי, אני מסוגלת לשלוט לבד בסנכרון שבין הגז לברקס.
כן כן. אני שולטת ברגשות שלי, לא לחלוטין אבל בהחלט מעל הממוצע. החיים לימדו אותי שרק אנחנו שולטים בתחושות שלנו כשאנחנו אומרים לעצמינו ש"אנחנו לא פגועים" אנחנו לאט לאט מאמינים לעצמינו ובסוף שוחכים. האירועים האחרונים בחיי קצת ערערו אותי וחשבתי שאני הולכת ליפול ובענק. הייתי בטוחה שאני ישקע בדיכאון עמוק אחרי סוף הלימודים וגיליתי שלא כך הדבר. משום מה, בשעה שאני אמורה לבכות ולהבכיין שהחיים חרא, אני מצליחה לתת לעצמי לעשות דברים אחרים ולא לשקוע. אני מודה שחלק אחורי במוח שלי עדין אומר לי שאני צריכה לשבת ולבכות, אבל הרציונל שלי ניצח את הרגש הפעם.
דבר שקשה נורא לעשות, אנחנו אנושיים בסך הכול, אבל הצלחתי, היה אשכרה לגרום לרציונל שלי לשלוט ברגש ולדעת מה אסור ומה מותר. למרות שאני מרגישה קצת שחסמתי את הרגשות שלי, אני יודעת שזה הדבר הנכון לעשות. ברור שיש פעמים שאני מעדיפה להתמסר לרגש, אבל כשבאים מבית כמו שלי צריך לגדל עור של פיל ולא להרגיש כשלא צריך להרגיש.
אני חושבת שאני חיה על הגבול הדק שבין אדישות מוחלטת לבין הנפילה העוצמתית לרגש. זה כמו יחסי אהבה-שנאה. הם כל כך רחוקים אחד מהשני אבל הגבול ביניהם דק במיוחד. מבחוץ כשאני קוראת את כל זה זה נראה כאילו יש לי איזה מאניה דיפרסיה קלה, אבל זה לא נכון. אני פשוט יודעת להעריך את עצמי ויודעת מתי המצב, לא שווה את הדמעות שלי או את הרגשות שלי ומתי כן.
מה שבטוח, אני יותר חזקה מהרבה בנות שלא יודעות לאן לדחוף את עצמן כשמשהו קורה. כשאני בדיכאון אני יודעת מה אני רוצה ומה אני צריכה. ולפעמים דווקא צריך להכנס קצת לדיכאון, אבל אסור לשקוע בו. אף פעם. אנשים נרתעים מזה ויש סיבה טובה לכך.
בסתירה לכל מה שאמרתי עד עכשיו, אני גם לא רובוט. אני מרגישה ולפעמים אני לא שולטת בזה. אבל דווקא הפעם, המגננות שלי חזרו לתפקד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
