מפה והלאה

כן אני יודעת שאני "רק" בת 15. תתפלאו, עם השכל הנכון אפשר להיות מוצלחים שכלים יותר מבני 25. ואני לא מתכוונת להגיד שאני גאונה שמצליחה בכל המבחנים. ממש לא. פשוט אני מודעת לזה שיש לי אינטילגנציה רגשית והיכולת להבין ולהפנים. ללמוד ולהתקדם. הרבה פעמים גם הרבה אנשים מבוגרים לא מצליחים להתקדם, מגיל קטן. אולי זה באופי הדפוק שלהם, הקטע של לא להקשיב למילה שיוצאת מהפה של מישהו אחר.. ואולי זה החינוך מהבית שגורם להם להיות כאלה. החוכמה היא להקשיב לכולם ולנתח את זה. לא ללכת באופן עיוור ולישם הכול, ומצד שני גם לא להתנתק לגמרי מאנשים אחרים וממה שהם חושבים. האדם החכם ביותר הוא זה שלא חושף את סודותיו, לא מתעצבן כשלא מקשיבים לו ומצד שני כן מקשיב לכולם ומיישם בחייו את מה שהוא רואה לנכון. אדם שלא פתוח לשינוי, לא יעשה אותו ולא יעמוד על כך. צריך לצאת מנקודת הנחה שיש סיכוי טוב שהרבה פעמים אנחנו גם טועים......

הפעם, יש לי פריקה קטנה לעשות כלפי המדינה הזאת. בתור התחלה הייתי שמחה לציין שאני הולכת לכל מיני פעילויות של "המחנות העולים" ואני נהנת ללמוד המון. אני שמה לב שבתחום שהיה לי נורא קשה להתחבר אליו (פוליטיקה ובכלל הייתי מאוד סגורה למצב בארץ, לא בגלל שלא רציתי לדעת, אלא בגלל שלא הצליחו להעביר לי נכון את מה שקורה ושום דבר לא נקלט אצלי), וראיתי שאני מצליחה לקלוט מה שקורה סביבי. אני סוףסוף רואה כתבה בחדשות או בעיתון ואני מבינה מה רוצים ממני. אני מבינה עד כמה המצב חרא. החוויה הזאת של פקיחת עיניים היא החוויה הכואבת ביותר שעברתי בכל שלב בחיי, ובכל זאת זהו גם השלב שהכי שמחתי לעבור. אני לא עיוורת יותר למה שקורה סביבי.

אבל עם כל הכבוד לבעיית הפליטים, העובדים הזרים והשרים הדפוקים בממשלה, יש לי בעיה גדולה בחיי האישיים. אני נוטה להיות סוג של פסיכולוג לחברים שלי והפעם קרה דבר רע נוסף, שגם פקח לי את העיניים. הורים! יש אנשים שאסור לתת להם שליטה בילד שלהם ! זה פשוט נורא. אני לא מבינה מה בידיוק גרם למצב להיות כמו שהוא, אבל בידיוק אתמול שתי חברות סיפרו לי שההורים שלהן חזרו להרביץ להן. שתיהן בערך באותו מצב, רוצות לברוח מהבית. הן לא יודעות מה לעשות. אחת הבנות אוהבת את אחד ההורים וקשה לה לעזוב אותו.. ואצל השניה היא פשוט רוצה לברוח. אמרתי להן שזה לא יכול להמשך ככה ושאם הן באמת רוצות לברוח מהבית שיפנו לעובד סוציאלי ויתנו לו לטפל בזה. למרות שהייתי חייבת להודות שאין סיכוי שהן יצליחו לשלוט בחייהן אחרי זה.. מהרגע שבו הן מדברות עם העובד, הוא מחליט מה קורה עבורן. הפחד השני עבורן היה שלא יאמינו להן. הייתם מאמינים?! ילדים כל כך מפחדים ללכת לעובד סוציאלי ב"מדינת רווחה". הם יודעים שמה שקורה אצליהם לא בסדר והם מעדיפים לסבול בשקט ולא בגלל שהם אוהבים את ההורים, אלא כי הם מפחדים שלא יאמינו להם!! איזו בושה למדינת ישראל, לאן הגענו?! 

לסיכום. אני פונה ללב האנשים הקוראים. תמנעו מאלימות בבית ואל תפחדו לדווח. ישמרו עליכם.  המדינה הזאת כל כך מפחדת מחברי הכנסת שהיא לא יכולה לדוח על שום דבר ! תדווחו, כדי שיוכלו לעזור לכם. תדווחו כדי שחברי הכנסת יתעוררו ויראו שאחוזי האלימות בבית הם גדולים מאלה שהם מציגים לציבור. תהיו ערניים, כי זה יכול לקרות בכל מקום שרק תלכו אליו.. גם אני חשבתי שזה בחיים לא יקרה לי. אבל כאניראה שגם אני חייתי באשליה מתוקה. 

ולהורים שביניכם..? אל תרימו ידיים על ילדיכם גם אם הם הזבל האחרון שנותר על האדמה הזאת. אם אתם חושבים שזה מלמד אותם משהו? זה לא. זה משפיל אותם והם לא עושים את אותו הדבר שהרביצו לו רק בגלל שהם מפחדים מכם, לא בגלל שהם הבינו שזה לא בסדר. ילד הוא עדיין ילד. הוא מרגיש. אחרי זה אנשים מתפלאים שלכולם יש תסביכים רציניים באישיות. מה אתם מופתעים? אתם במו ידיכם הורסים אותם ואז מתפלאים שהן כאלה.. 

אולי אני קטנה ומפונקת כי לי לא הרביצו בבית.. אבל לי יש מוסר. אני הוכחה חיה שאפשר אחרת.