מפה והלאה

תאכלס, כולנו מכירים את זה. הגבול היותר דק מדק של האהבה עם השנאה. ישבתי אתמול בלילה וניסיתי לחשוב איך להסביר את הגבול הזה. רציתי ליצור פוסט שיסדר לי את המחשבות קצת ואולי יעזור לכמה אנשים להבין את העמדה שלי לגבי האהבה והשנאה. הרי לא סתם שנאה הופכת לאהבה, ולהפך..

למראית עין, השנאה והאהבה הם רגשות כל כך שונים. אהבה זה חיבה וקירבה. שנאה, ניכור וגועל.

אז זהו. שלא. תחשבו על זה. שני הדברים האלו למעשה גורמים לנו להרגיש אותה תחושה. תחושה חזקה של יחס למישהו.. חוסר אדישות. השאלה זה.. לאיזה כיוון? לכיוון הטוב או לרע. שאלה של יחס. אבל התחושה היא אותה תחושה. כאניראה שבגלל זה כל כך קל להחליק מרגש אחד לשני.

חיפשתי תשובות והגעתי למסקנה שאני צריכה למצוא דימוי. הבנתי שהאהבה והשנאה דומים ושונים. קצת כמו משפחה. מצד אחד בנויים על אותו דבר, אבל מצד שני דומים כל כך. חשבתי על האופציה שאולי האהבה והשנאה הם כמו תאומים (התאום הטוב, התאום הרע).. אבל אז הבנתי שלמרות שהקשר בן אהבה לשנאה חזק, תאומים זה קצת יותר מדי, מכיוון שתאומים, אפילו לא זהים, מאוד מזכירים אחד את השני. הבעיה באהבה והשנאה זה שהם לא מזכירים אחד את השני, מכיוון שההבדלים ביניהם נסתרים ולא נראים לעין באופן בולט כל כך. 

ואז הגעתי למסקנה שאהבה ושנאה זה כמו בני דודים. אחד ההורים של כל ילד הוא אח שלי ההורה של הילד השני, כך שאותם גנים זורמים בהם, אבל מי שקובע את השוני הוא למעשה הבן זוג השני. הוא קובע את השוני. 

וזאת, הפילוסופיה שלי. אני אוהבת את השטויות האלה. יכול להיות שהמידע שכתבתי עד עכשיו הוא לחלוטין לא טוב לשום דבר, אבל הוא עזר לי לפרוק.

קצת עידכונים עלי: יש לי מישהו, אני לא יודעת כל כך מה קורה איתנו. אני מתביישת לשאול. התנשקנו ואנחנו עדיין תלויים באוויר. אני מעדיפה להיות כלואה במערכת יחסים (אני לא תופסת את זה ככליאה אבל יש שאומרים..)  מאשר להיות תלויה ככה באוויר.  הקיץ עובר מהר מדי, הסיגריות נגמרות מהר מדי.. הייתה לי שיחה פתוחה עם אחי אחרי שנים של הסתרה(נראלי שהוא אפילו מנחש שאני פעילה בתחומים שהוא לא אמור לדעת שאני פעילה בהם!), הוא יודע שאני עדיין מעשנת... וטוב לי ככה.  יש לי יותר מדי שיעורים להשלים ופחות מדי זמן.. ההורים שלי על סף פרידה, למרות שהם כל חודש בערך רבים שהם יפרדו , ובסוף לא עושים את זה. מפחדים כאניראה. שיפרדו כבר.... לא לטעות ! זה לא שקשה לי עם זה או שזה מעציב אותי.. אני פשוט רוצה שהם כבר יעשו משהו עם עצמם. ברור לי שהם לא מאושרים. . . 
 

ובאופן כללי? אני לא נותנת לשום דבר לגעת בי יותר מדי. . . וככה טוב לי עם זה. אני כן הפסיכולוגית שתמיד הייתי, רק טיפה יותר חשאית. שמתי לב שלאנשים לא אכפת ממני כל כך, גם אם הם עושים כאילו שכן.. או שאולי הכול בראש שלי. אבל באופן כללי אני דיי מאושרת והכל יחסית בסדר. אני יכולה להגיד שטוב לי.