מפה והלאה

אז החלטתי לעבור מהר מדי מאחד לאחד ויצא שמצאתי את עצמי בסטוץ לא ברור עם איזה ילד.. חיכיתי לו יותר מדי זמן, נתתי לו הזדמנויות לשחק עם הקלפים נכון איתי ומצד שני גם ניסיתי לקחת צעד.. אבל כאניראה שכלום מזה לא עזר. הוא לקח לעצמו יותר מדי זמן וזה גרם לו להפסיד אותי.. 

אולי בעצם זה לא ממש אשמתו. אני אסביר. לפני הרבה זמן פגשתי בבית הספר ילד אחר.. הוא היה גדול ממני בשנתיים (למעשה הוא בשיכבה של האקס שלי, אבל הכרתי אותו לפני). תמיד הייתי מסתכלת עליו מהצד אבל הוא לא עניין אותי במיוחד. בסביבות כיתה ט' שלי (י"א שלו), הוא התחיל להיראות ממש טוב. וזה גם בערך הגיל שבו אני התבגרתי והסתכלו עליי יותר ומצד שני, הגיל שבו את כבר לא כזאת קטנה ואפשר להתייחס אלייך. בכיתה ט' הקשר ביננו היה בגדר להציק אחד לשני... ואז פתאום בחופש בן ט' לי' הוא פתאום התחיל איתי שיחה בפייסבוק. בשביל ילדה בכיתה ט' זה היה מדהים ! כאילו, מישהו שגדול ממני בשנתיים, אשכרה מדבר א-י-ת-י! התחלנו לדבר יותר ויותר ואיכשהו יצא שהתחלנו כבר בכיתה י' לטייל ביחד. התחלתי לצאת איתו ועם החברים שלו... 

לאט לאט התחלתי לשים לב שאני בקטע שלו. הרגשתי שהעולם התהפך עליי. למה שהוא ישים עליי? כאילו, אני יודעת שאני נראת לא רע, אבל הוא אוהב מישהי ואני סתם נתקעת באמצע. והוא כל הזמן קורא לי קטנה....  לא, אין מצב זה עובד. אבל, אולי לא? פתאום גם שמתי לב שהוא מדבר איתי יותר ויותר, אולי זה נורמלי? 

היו לנו כמה יציאות שבהן חשדתי ובגללן לא הפסקתי להאמין. לדוגמא באחת מהן, פתאום האדם המרוחק הזה שיודע רק לצחוק, התחיל לחבק אותי. וגם להגיד ביי בנשיקה על הלחי.. פתאום הוא התחיל להחזיק אותי והיה לו אכפת אם אני ליד או לא.. אבל הרגע שבו הבנתי שאנחנו הולכים להיות ובענק, זה הרגע שבו הנשיקת לחי שלו היה איטית להפליא. אני לא יכולה להסביר לכם איך, אבל אני הרבה פעמים יודעת מנשיקת לחי, אם אותו האדם רוצה אותי. שלוש פעמים גם אני רציתי אותם וניצלתי את זה לטובתי. 

ואז הגיע היומהולדת שלו, יומהולדת 18. האלכוהול עבר שם מהר, מהר ואני כבר הייתי כל כך שפוכה, אבל עדיין בשליטה חלקית.. ואפילו במצב הזה הצלחתי להטריף אותו. הייתי מודעת, אבל טיפה משוחררת כדי להגיד לו מה אני רוצה ממנו. הוא כל הזמן לקח אותי לצד ואז.. באחת הפעמים, הוא פשוט נשבר ונישק אותי. הרגשתי כל כך מאושרת. זה כאילו שכל מה שרציתי להשיג,השגתי. 

אחרי לילה שלם של נשיקות וחזרה לא ברורה הביתה, הדבר הזה ביננו קרה עוד מספר פעמים, אבל לא היינו לגמרי ביחד. יותר מזה, הלב שלו היה תפוס. אמרתי לו שהתנאי היחיד שלו לקבל אותי, הוא אם הלב שלו יהיה שלי. אני מעדיפה שלא יהיה שלי ושיהיה נאמן לבחורה שהוא אוהבת, מאשר שישקר לעצמו וינשק אותי. הוא הסביר לי שהוא לא יכול להפסיק לאהוב אותה. 

אמרתי לו שאני מסוגלת להיות ידידה שלו ולסלוח על הכל, אבל בעצם, התנהגתי כמו כלבה ואפילו לא שמתי לב. זה לא שלא הייתה לי סיבה טובה, אבל אני גרמתי להרבה ריבים. ומצד שני גם הוא היה מתנהג מגעיל ומזכיר לי דברים שלא היה צריך.. 

ניתקנו קשר. הלכנו לכיוונים שונים לגמרי. אני מצאתי לעצמי חבר שהייתי איתו חצי שנה(ואני ראיתי שהילד מקנא, לא משנה מה הוא יגיד וכמה הוא שנא אותי)..המשכתי הלאה בחיים שלי. פשוט לא היה לי כבר אכפת מה הוא חושב או מרגיש.. ופתאום נגמרה השנה שלו של י"ב ואני חשבתי שאני לא איראה אותו יותר ושכל זה נגמר. טעיתי. 

יום אחד אני וחברה חיפשנו עם מי לצאת, והיא פתאום התקשרה אליו. בפעם הראשונה לא יצא ובפעם השנייה יצאנו וישבנו על  איזשהו ספסל. היה בסדר בסך הכול. הוא גם היה ממש נחמד, לא כמו שזכרתי אותו מהתקופה המגעילה שהייתה לנו, אלא יותר איך שזכרתי אותו מהתקופות היפות שלנו. כאב לי הגרון והוא קנה לי משהו חם לשתות. הוא תמיד ליווה אותי הביתה. בסך הכול התגעגעתי אליו ולחברים שלו. עם הזמן הוא דיבר איתי יותר בפייסבוק,וליבנו את כל העניין עם ההיסטוריה שלנו. הסברתי לו שלא ממש אכפת לי ממנו ומזה שהוא מתגייס ושיהיה לו לבריאות. בינתיים, הבחורה שהוא אהב נהייתה חברה שלו, ושוב לא ממש היה לי אכפת, חוץ מהעובדה שהיא זכתה בו ולא אני. בינתיים התקרבתי אליו יותר ויותר וגיליתי שכן התגעגעתי אליו. עם הזמן הבנתי שאני גם הייתי בעייתית והתנהגתי ממש כמו כלבה. ברגע שנגמרו הרגשות שלי אליו, היה לי כל כך קל לחזור והלהתנהג נורמלי לידו. זה היה חסר לי....

אחרי שהוא התגייס לצבא, הוא התחיל לדבר איתי יותר, לסמס. אני לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה אבל דיברתי איתו. כאניראה שהיה לו חסר מישהו שיקשיב לו, ופשוט הייתי שם. הייתי נהנת לדבר איתו יותר ויותר. נפגשנו פעם אחת והוא פשוט לא רב איתי, אפילו פעם אחת. הייתי בשוק, איך פתאום אנחנו לא רבים? נהנתי להמשיך לדבר איתו והוא לא הפסיק לסמס לי. דיברנו כל יום, כל היום ופשוט לא נמעס לי. הבנתי שאני מתחילה להתאהב שנית באדם תפוס, וזה כבר היה הגבול שלי. 

אבל, כאילו בהזמנה, הבחורה הזאת נפרדה ממנו. איזה מטומטמת. זרקה את האהבה הזאת לפח ביציאה שהמרחק מפריע לה. הוא היה ממש נאיבי.. המרחק לא הפריע לה ולמה שיפריע לה עכשיו? זה בטוח לא היה זה. לאט לאט התקרבנו יותר ויותר.. והתחלתי להרגיש יותר ויותר בצורך להיות בקירבתו. יום אחד יצאנו ופשוט היה ברור מה יקרה. הוא שוב חיבק, הוא שוב בדק איפה אני. 

וכך מצאתי את עצמי איתו. לאחר מכן הוא חזר מהצבא שוב ומצאנו את עצמינו מתנשקים ומדברים על כל מה קרה.. ואיכשהו אני חברה שלו עכשיו. בהתחלה לא הייתי כל כך בטוחה שהוא התכוון ברצינות לזה שאנחנו יחד וגם לא בידיוק רצנו לספר לעולם, אבל אחרי היום כיפור הזה... כבר אין מקום לספק. היינו ביחד באגם קטן עם עוד חבורה של אנשים והוא לא עזב אותי לרגע. הוא נישק אותי מול כולם וזה מה שהוא רצה.. אבל יותר מהכול, אני בטוחה שהוא לא יחזור לקודמת. היא אמרה לו שהיא "רוצה לנסות אנשים אחרים". בתור אישה, אני מבינה את הצורך. אבל בתור חברה שלו נראלי שהיא אמרה את הדבר הכי מטומטם בעולם. אם היא רצתה שהוא לא יאהב אותה יותר, היא קיבלה את זה...

רק לשם הפרוטוקול. ידוע לי שהוא עדיין באיזשהו מקום כן אוהב אותה ומתגעגע, אבל הוא לא מסתיר את זה ממני. הוא אומר לי בידיוק מה מפריע לו. אני מעדיפה לדעת שקשה לו, מאשר שיסתיר את זה ממני...

אז זה היה באמת סיפור נחמד, אבל האמת שהפאנץ' הוא, שאותו אחד שדיברתי עליו בהתחלה, פספס את המועד. ובעיקר כשאהבה כזאת גדולה מהעבר חוזרת... כן.... החיים באמת לא הוגנים.