מפה והלאה

אני כועסת. לא לא, אני רותחת! אני עוד שניה אתפוצץ!! 

נמעס לי כל כך מהכול. נמעס לי מזה שההורים שלי יושבים בסלון שיכורים ואי אפשר לראות איתם כדורגל מסכן אפילו ושכל פעם שאני פותחת את הפה, אבא שלי צוחק לי בפנים, לא פחות. נמעס לי מזה שאין לי למי לפנות בבית. נשבר לי כבר לגמרי שאח שלי לא יכול לדבר איתי אף פעם, כי הוא תמיד עסוק או עייף.. נשבר לי שאחת החברות הכי טובות שלי באופן קבוע לא זמינה. נשבר לי שכולם כל הזמן רוצים לדבר על עצמם.. נשבר לי שאני שותקת. נמעס לי שהחבר שלי לא מתקשר איתי ונמעס לי לקנא באיזה ילדה עם תחת ענק שלא מגיעה לי לקצה של הזרת. כן, בצורה הבוטה הזאת. אולי אני עצבנית וסנובית אבל ככה זה! ככה בא לי!! הבלוג הזה הוא הבית שלי וכאן יקבלו אותי כמו שאני!! 

כאן אני סנובית. כאן אני שונאת. כי בחיים שלי אין לי כלום מזה.. שום דבר. יש לי חברים, לא קצת. אבל כולם צבועים ואלא שאמיתיים לא זמינים. והחבר שלי, זה שאני רוצה להפיל עליו את כל החרא הזה, כדי שיכיל אותי, פשוט לא מתקשר איתי. זה כל כך יושב עליי. הוא אומר לי שהוא יושב בבית ומשתעמם, ואיפה אני בכל הסיפור הזה? כל היום מחובר לפייסבוק בחוסר מעש ולא באלך עליי? אני לא מבינה.. אני עד כדי כך מעצבנת??? אני אמורה להיות זאת שאתה רוצה לדבר איתה כל הזמן, אז פעם אחת ביום זה יותר מדי לבקש? אני לא דורשת יותר מדי...

והכי מטריף אותי, שאני הולכת לישון בכל לילה בתקווה שאולי מחר בבוקר אני אקום ואני אראה בנייד "בוקר טוב" קטן. או "לילה טוב" שלא הספקתי לראות כי הלכתי לישון.. והוא אף פעם לא מגיע. אחרי שאני אוכלת את עצמי שעה וחצי (כי אני עדיין מתביישת לשלוח אס אמ אסים...אחרי פאקינג חצי שנה!) אני מחליטה לשלוח סמס שאני מקבלת עליו תשובה אחרי מיליון שנה, ותשובה קרה ומרוחקת. זה מרגיש כאילו אני צריכה למצוץ לו כדי לקבל קצת יחס... כדי לקבל את ה"התגעגעתי אלייך" שהתרגלתי לקבל. כל החיים שלי הייתי נידי, ואף פעם לא הראתי את זה. זה כבר מעבר לנידי. זה איזשהו יחס בסיסי שאני מקווה לקבל.. הכול בעצם התחיל להשתמש כשהפסקנו לעשות סקס. אז וואלה? מערכת יחסים זה הרבה יותר מסקס.. והוא יודע את זה מצויין. ועדיין..

עבר עלי יום נחמד... בעצם טוב אפילו... מצאתי עבודה.. נסעתי קצת עם אמא ושמענו מוזיקה בפול ווליום. היה לי יום כיף.. עד שעוד פעם.. בפעם המיליון... 

אחי והחבר שלי החליטו לסנן אותי. 

קשה לי לכתוב את הפוסט הזה. הוא גורם לי להציף את עצמי ברגשות ולספר כל מה שבפנים. לפני שאני מתחילה אני רוצה לכתוב תזכורת קטנה לעצמי: הבטחתי שאני אכתוב הכול, ברמה הכי בסיסית וכך אעשה.. הסיבה שקשה לי לכתוב היא סביר להניח כי חסמתי את עצמי, אפילו מול הבלוג. אבל זה נגמר.

והנה אני, מאה אחוז אני. שבועיים לפני החופש התחלתי להריח בעיות עם החבר. בעיות גדולות. תשמעו: לבלות את הזמן הכי טוב שאנחנו יכולים בתחת שלי! איך בילינו? בלריב. את מי אני מאשימה?... אותי כמובן. ברור. אני יודעת שזאת לא באמת אשמתי כל הזמן ושאולי לא הגבתי כמו שצריך אבל הלחץ והידיעה שעוד מעט הוא לא יהיה ליד באופן קבוע, גרמו לי להכנס לסטרס. העניין האמיתי היה טמון למעשה בכך שלו היו בעיות ואני הכרתי רק בבעיות שלי. האשמה מספר 1. אנחנו ממשיכים. ניסיתי להיות הכי תומכת ולא באמת יכולתי להודות בפני עצמי שהוא צריך זמן לבד(מספר 2, כלבה אובססיבית שכמותך). אפשר להמשיך ככה עד מחר, אבל בתאכלס הכול יגמר בזה שאני מטומטמת אז למה להמשיך? פתחתי את הבלוג כדי להוציא את כל העולם מטומטם ולא את עצמי. כדי לפרוק מה שכואב לי, ולא מה שכואב לאחרים. בעצם, כשאני חושבת על זה, הכאב שלו זה גם הכאב שלי, ולא כי אני איזה קיצ'ית מסריחה, אלא כי זה אשכרה ככה. נקשרתי אליו. 

שורה תחתונה, זה לא היה כמו שדמיינתי. זאת הייתה נפילת מתח, אני די בטוחה. הייתה לנו תקופה מושלמת שכזאת ולא תמיד הכול מושלם, אז כן, צריך גם לסבול לפעמים. אבל כל זה מאחורי. אני השארתי את כל זה הרחק מאחור והמשכתי הלאה.. למרות שאני עדיין מדי פעם אוכלת את עצמי על זה שאני לא מצליחה להגיד לו את מה שיושב עליי. הסיבה לזה היא שכשאני כבר מוציאה את מה שיש לי אני מוציאה את זה אגרסיבי נורא(צעקה, הכנסה לתוך איזשהי בדיחה, הסתר הפנים או משהו כזה..) כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה שהוא יודע שאני.. אנושית? כן אנושית. הוא מת על זה, אבל אני מנסה להיות הכול חוץ מזה. כל כך התרגלתי לזה שגברים מתים על בובות ונהפכתי לאחת. במבט לאחור, הערכתי את החבר שלי כל כך ברגע שהוא אמר לי "את הכי יפה בלי איפור".. ולא ידעתי למה. עכשיו אני מבינה. אני בסך הכול רוצה שיקבלו אותי כמו שאני, אבל אני נותנת לעצמי להיות אני. הרי פעמים התייחסתי לזה שאני יכולה להיות יותר אמיתית לידו אבל אף לא ישמתי. הבעיה שלי היא לא שאני מפחדת לספר לו, או באמת מתביישת.. אלא שאני פוחדת לראות אותו מגיב. אני עוד פעם הופכת לבובה כי זה נוח, מאוד מאוד נוח. כביכול, כל עוד אני בובה אין לו סיבה לעזוב אותי. מה שמאוד לא נכון אגב. אולי יותר נוח לי להאמין בזה. 

מה שבאמת רציתי להגיד בכל זה היה.. אני רוצה לדבר אליו ולהרגיש לא נשפטת. אולי זה מילה קצת מוגזמת לאיך שאני מרגישה.. הרבה פעמים כשאני מדברת איתו אני מרגישה כאילו הוא מנסה להוכיח לי משהו במקום להקשיב לי. שהוא מנסה ללמד אותי משהו, זה טוב. זה עוזר לי המון. אבל יש לי פעמים שאני מחפשת את ההסכמה השקטה הזאת, או את החיבוק חסר המשמעות שלא באמת עוזר לכלום. ואולי הבעיה האמיתית שלי זה שאני מנסה להתאים את האינטלקט שלי לסטנדרטים שלו. אני מנסה להראות חכמה. כן יש לי שכל בקופסא, אני לא ילדה סתומה וכן אני מבינה עניין. אבל לפעמים אני מחפשת להיות הסתומה כי ככה אני פורקת יותר בקלות. אני אומרת משהו, מתנהגת כמו ילדה קטנה ופתאום כל כך קל להגיד מה שיושב. 

ומה שהכי יושב עליי כרגע, זה שלא מיציתי. רבותיי, המזל טוב מגיע עכשיו, שישה חודשים עם החתיך. אבל עדיין לא מציתי, לא ולא. אני עדיין חוקרת אותו, שום דבר עוד לא נגמר. עכשיו כשהגעתי לשלב הזה של שישה חודשים עם מישהו אני אשכרה מבינה.. ששישה חודשים זה הכלום של הכלום. למרות ש(ותסמכו עליי)הדברים והשלבים שהגענו אליהם בשישה חודשים הם שלבים שאנשים לעיתים לא מגיעים אליהם גם בשלוש שנים. ועדיין יש לאן להתקדם. תמיד ישאר מה לגלות ומה לדעת. 

ואחרי הפריקה ה..ארוכה הזאת, אני חושבת שאפשר להסביר מה כל כך קשה. הסוף שנה הזאת הייתה הקשה מכולן. היה לי קשה להתנתק מכולם, בעיקר ממנו. אולי לא סיפרתי לכם את זה לפני אבל קרו כמה אירועים בזמן האחרון. אספר עליהם בקצרה. אבא שלי הציב לי אולטימטום ואמר שאם הציונים בתעודה שלי לא יהיו מעל גבול מסוים, הוא מעביר אותי בית ספר. היום בבוקר גיליתי למזלי שהשקעתי מספיק ואני נשארת! אבל מה שהיה הכי קשה, מעבר לעזיבה של החבר, היה זה שההורים גילו שאני מעשנת. זה עוד היה בסדר לעומת זה שהייתי צריכה לספר את זה לבד לאחי. החלטתי לעשות את זה בפלאפון כי לא יכולתי להסתכל לו בעיניים(והוא גם גר באשדוד..), אבל גם לא רציתי שההורים יספרו לו לפניי. סיפרתי לו שאני מעשנת כבר שנה והוא קיבל את זה נורא יפה.קצת בשוק אבל הוא יעזור לי להפסיק. הוקל לי שהוא יודע.

אחרי גילוי מטורף שכזה, אני לא מאמינה שאני צריכה לשרוד איתם חודשים בבית! זה.הולך.להיות.קשה. 

עוד דבר שקרה היום היה פשוט.. מעליב? הייתה פעילות בכיתה וכולם קיבלו "מדליות" כאלה שהוסיפו בהם לכל אחד שם אמצעי.. כמו לדוגמא שם "מייאו" שם משפחה. עכשיו, אני לא מאמינה שהם שחכו ילד אחד!! זה כלכך משפיל! כל כך לא הייתי רוצה להיות במקומו... ועדיין העדפתי להיות במקומו מאשר לראות אותו ככה. הדבר הבא שפשוט הרתיח אותי.. נמעס לי שהתגית שלי היא קללה ברוסית. אה וואלה?! אני מקללת יותר מדי בשבילכם? סבבה רבותי! עד מחר. לא סיבה לכתוב את השם האמצעי שלי "זונה" ברוסית. אה כן, וזה אגב מה שבלאט אומר. מה שהכי העליב אותי, זה שהסברתי לה מליון פעם שזאת מילה רעה ושממש לא משתמשים בה. אני משתמשת בה,אפילו יותר מדי, כי אני יודעת מה היא אומרת. ולצעוק לי בלאט בפלפון בזמן שאני מדברת עם אמא זה לא מצחיק. שחכתי שאני מדברת על ילדה עם מוח של ציפור ועל הזין שלי שיש לה יומהולדת היום! לא לקחת אישית? היא לא ידעה? אז בשביל מי הסברתי את כל זה? ומילא שנה שעברה היו כותבים את זה, אני כבר ממש לא מדברת ככה. בחיים לא הושפלתי ככה.. זונה.... קראו לי זונה בחיים שלי. הרבה פעמים. זה משפיל. זה צורם. אפילו אחת הבנות שעכשיו חברה שלי קראה לי זונה בכיתה ז'! על כלום. למדתי לחיות עם זה... אבל זה שחברה שלי כותבת דווקא את זה ומקריאה את זה מול כל הכיתה.. זה.. אין לי איך להסביר את זה. ולמה דווקא התיוג הזה? אין לי משהו אחר שמתייג אותי? אפילו העדפתי "את אחלה חמודה" או "בואו נלך למחששה". ידעתי שיש לה מוח של ציפור. ידעתי. כאילו ברצינות. הדרך שבא היא מדברת. והילדה מפונקת ברמות אחרות על זה אני בכלל שותקת. אבל זה כבר היה אישי.

בנימה אופטימית זו, אני אמליץ לכם על סרט "שוקולד". דרמה מגניבה שכזאת שנורא אהבתי. מבטיחים לכם סקס אבל בתאכלס יש יותר שוקלד מסקס ואין סקס ביחד עם שוקולד, אל תצפו יותר מדי. מה שכן זה עושה חשק מטורף לשוקולד והדרך שבה מעבירים שם את הביקורת על הממסד הדתי נורא נגעה בי. ממליצה בחום(: 

אני מסרבת להאמין שהשנה נגמר, אבל סלמתק. חופש נעים

החלטתי להכנס לבד למים. השארתי את הורי הרחק מאחור והלכתי על החול החם. בהתחלה הלכתי לאט כי חשבתי שלא כל כך חם. לאט לאט החול התחיל לשרוף את כפות רגליי ומיהרתי יותר ויותר.. עד שלבסוף: נגעתי במים. המים היו קרים כל כך והקלו על הכאב המתמשך. נכנסתי למים מהר והגוף שלי השתתק למגע המים הקרים, אבל נלחמתי בו והמשכתי ללכת. עכשיו המים כבר נגעו לי בכתפיים.

ואז, עזבו רגלי את הקרקע. חוקי הפיזיקה המיוחדים התחילו לפעול והתחלתי להזיז את ידיי. שחיתי קצת קדימה והגלים משכו אותי אחורה. ניסיתי לשמור על שיווי משקל והמשכתי והמשכתי.

לרגע אחד מושלם, המים נרגעו, והרגשתי את דרכי סלולה הרחק אחרי שובר הגלים. פתאום שובר הגלים נראה קרוב מדי. 

התרחקי עוד קצת ועוד קצת. ולפתע, נזכרתי שאני לבד ושאין מי שישמור עליי.

פתאום, רציתי רק לעמוד במקום, להכנס עמוק לתוך המים העמוקים, בלי יכולת לעמוד, וקוויתי,

שאני אפסיק לנשום.