נעים להכיר.

נעלמתי לכמה זמן. שנה- שנתיים אבל אני בטוחה כמעט לגמרי שאין מישהו שבאמת סופר.

אני יכולה למנות מגילה שלמה של סיבות לכך שהפסקתי לכתוב פה אבל כולן נכנסות תחת הקטגוריה של עצלנות. אני עצלנית .

לקח לי המון זמן להחליט מה אני אמורה לכתוב פה, מה הנורמה פה בישראבלוג לפוסטים של קאמבק? רציתי לכתוב משהו מרשים שירטיט את לבבות קוראיי ויותיר בהם חותם נצחי!

ואם לומר את האמת, זאת אחת התכונות המתישות ביותר שלי, לנסות יותר מדי. שמעתם פעם על דיסוננס שכזה? ובכל זאת, אני חושבת שניתן להסכים שהאיזון בין הקטבים השונים הוא זה שבסופו של דבר יוצר מצב בריא.

הפכתי בראשי וכשלא מצאתי כלום החלטתי פשוט לכתוב את האמת על השנה שחלפה (כמעט) - והאמת? לא קרה כלום, שום דבר חדש, שום דבר מפתיע או מרגש. כלום. אותו בור של שעמום שאני ממשיכה לקבור את עצמי בתוכו (כמעט הגעתי לסין!).

התעייפתי מכל הכלום הזה. מהמריבות חסרות הטעם עם חברות שערכן אפסי לחלוטין בעיני, להילחם במערכת חינוך של בית ספר כל כך עייף שאפילו לא מוכן להחזיר מלחמה. להתעקש על הצבא למרות שאין טעם ופשוט להרגיש יובש וכבדות נוראיים שלא מאפשרים לי לנשום. 

ואין כבר כוח לנסות לשנות דברים, מה הטעם? אדם טורח ועמל והטבע סולל את הדרכים ובסופו של דבר היעד של כולנו זהה. ההבדל היחיד הוא שיש אנשים שזוכים לצעוד בדרך הארוכה ולעריך אותה, עוזרים לטבע לסלול אותה ודואגים לטיפוח ויש אנשים שמעדיפים את דרך הפשרה ומסתפקים במה שמוצע להם - וזה בסדר.

מכירים את ההחלטות שאנחנו מגבשים בתחילת כל שנה? השנה אצליח בלימודים, השנה אכיר אנשים חדשים, השנה יהיה לי חבר..

אני באמת מתחילה להאמין שבתחילת כל שנה מוצעים לנו המסלולים האפשריים (או כמו שכינו את זה בקומיוניטי- צירי זמן) התלויים בדברים הקטנים שאיתם אנו מתחילים את השנה.

על אף שמצד אחד אני מאמינה שסביר להניח שציר זמן העכשווי הוא לא האופטימלי, אני נוטה לעודד את עצמי במחשבה שלא ייתכן שהוא הגרוע מביניהם.

ההחלטה שלי להמשך השנה היא להפסיק לנסות יותר מדי.

המשך פסח שמח :)

BTW קומיוניטי זו הקומדיה הטובה ביותר שתראו, תסמכו עליי.