וכבר שבועיים שלא דיברנו
שבועיים שמסמנים סוף.
זה לא פתאומי, אם לא הייתי כזאת עיקשת וכל כך אוהבת הקשר שלנו היה מת כבר לפני הרבה זמן.
אני לא רוצה לאבד אותך. לא רוצה.
אבל מי שואל אותי? כנראה שאני חלק קטן בעבר שלך שאתה לא זקוק לו עוד.
לעולם לא אבוא למנהרת הזמן יותר. ולעולם לא אבקש שתבוא לצפון הרחוק שלי, הרי שאתה גר במקום בוא הזמן עוצר מלכת, כמעט לא בכדור הארץ ואני גרה בצפון שכוח האל. חלמתי? הכל היה בראש שלי? לא.. כשנסעתי אל נמהרת הזמן באחת הפעמים הראשונות שלי אמרת שאתה רוצה לדבר ולקחת אותי לצד רחוק מכל האנשים, אמרת שאתה אוהב המון ושאני החברה הכי טובה שלך. התרגשתי כל כך והייתי מאושרת כל כך וחיבקת אותי. לא חיבקת הרבה.. תחילה לא הבנתי למה אבל מאוחר יותר הבנתי שזה בגלל צחנת האדמומיות שעל ראשי, "רגיש לריחות" לא אהבת את שערי האדום ולא בגלל מראהו אלא בגלל ריחו. לצבע טענת יש ריח חזק, והוא מפריע לך. אז לא טבעתי חיבוקים, הרגשתי מספיק קרובה אלייך גם ללא מגע גופני.
איפה זה עכשיו? נעלם כלא היה? אתה זוכר את זה בכלל?
כמעט מתחילה לבכות. להבין שאולי באמת רק בשבילי הייתה לזה משמעות כה גדולה.
הפעם אחרונה שהייתי במנהרת הזמן הייתה הנוראה מכל, הרגשתי כל כך רע אחרי ורציתי להקיא את היום הזה ממני.
הגעתי הביתה, התקלחתי, התקשרתי. התקשרתי כי רציתי לדבר, רציתי לדבר כמו פעם- שיחות ארוכות ארוכות של שעות שפיטמו את החשבון הפלאפון שלי ולי לא היה אכפת, רק לדבר איתך, לנחש מה אתה לובש, להתייעץ, לייעץ, לשבת על השיייש ולדבר איתך. לשמוח שיש לי אותך. לאהוב אותך כל כך. אבל אתה היית בין המונים.. איפה שהו.. לא באמת יכול לדבר. שאלת לשם מה התקשרתי ואני עניתי "רציתי לדבר", יצאת החוצה כי כנראה שהלחצתי אותך מעט ואני הרגעתי ואמרתי שרק הרגשתי רע ולא רציתי שהדברים ישארו כמו שהם עכשיו.. הסברתי, הקשבת, הסכמת, אמרתי שאני אוהבת אותך המון.. אמרת "גם אני אוהב אותך המון". נפרדנו לשלום, אתה חזרת להמונים שלך, אני חזרתי להתפתל בספה שלי והרגשתי הרבה יותר טוב. הנה הצלחתי! הוא הבין אותי ומעכשיו הכל יהיה בסדר! אפילו טוב מקדם מפני שעכשיו אני שונה והוא שונה ושניינו אנשים משופרים כך שמין הראוי שהקשר שלנו ישתפר גם הוא. טעיתי.
הרי הכל התחיל בקיץ, התחברנו, נפתחנו ואתה התחלת את השינוי שלך
תחילה אהבתי אותו מאוד מכיוון שלקחתי בו חלק ואפילו משמעותי.
והיינו אתה ואני בקיץ. ודיברת ושיתפת ושאלת ודאגת ונתת לי לראות כמה שאתה מדהים..
אחרי זה נגמר הקיץ והתחילו הלימודים ודיברנו כל יום. כשהלכתי הביתה חזרה מערבית. נכון קרה שקצת כעסת ואני לא הבנתי על שום מה אך פתרנו את זה. פתרנו והמשכנו הלאה. כנראה שאתה המשכת יותר מידי הלאה והשארת אותי איפה שהו בדרך.
אתה לא אוהב אותי יותר?
מאסת בי?
אני לא מעניינת מספיק?
אין לך צורך בי?
אני לא מצליחה להבין למה עזבת אותי.. ואז גם מגיעות הדמעות.. לא רוצה!
אני רוצה אותך חזרה! רוצה אותך שלי! רק שלי.
כנראה שכבר הבנתי שאם הדבר היה תלוי בי זה היה יותר. אבל זה לא. זה לא תלוי בי וזה לא יותר.
וזה בסדר.. באמת שזה בסדר.
אני לא יכולה להגדיר את האהבה שלי אלייך. לא אהבת אוהבים.. גם לא אהבת ידידים..
פשוט התאהבתי במי שאתה כנראה.. אני פשוט רוצה להיות איתך. להיות חשובה לך. לחזור ולהיות הנפש התאומה שלך.
הנפש התאומה שלי
אבדה לי הפש התאומה שלי
ועכשיו אני שכולה
עוד הספקתי לספר לך על קיומו של מר מושלם
ואתה על השמש שלך
ועוד הספקת חצי לספר איך נחיתת האסטרונאוט האמיץ על השמש נכשלה
ואני ספקתי לספר על העלמותו של מר מושלם
מה שלא הספקתי לספר לך הוא איך מר מושלם שב להתקיים שוב ומאז נעלם וחזר עוד פעמים רבות מספור.
ואולי אשמתי? האשמה שאינך יוצר קשר נופלת עליי בדיוק אותו דבר בגלל שאני לא יוצרת קשר גם?
אבל ניסיתי ולא הגבת.. והיית אדיש אליי. אדישות ארורה.
מכבה הכל. שורפת ומשמידה.
ואז החלטתי שלא אבזה עצמי יותר. לא ארדוף.
הרי אפשרי שאתה רגיל שאני רודפת ובכך אתה מרגיש שאין לך צורך לעשות זאת גם.
אבל הנה, הרפתי, שחררתי, הפסקתי.
ונותק.
גווע.
מת.
כנראה שבאמת לא אכפת לך יותר.. אתה לא אוהב יותר.. אולי אהבתך אליי הייתה רק כאשר עוד לא הבנת ולא ידעת והיית חלש
ועכשיו משהתחזקת אין לך דבר בי עוד.
כינוי:
ג'ינג'ר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
