צנצנות

לא מתפרקת

לא נופלת

כבר לא בוכה

אחרי שכתבתי את הפוסט אמתול הלכתי לשלי, חברה טובה

הלכתי אליה ברגל, בשמש, קצת יותר מחצי שעה עם מוזיקה חזקה באוזניים ודמעות בעניים מתבלבלת בין הרחובות.

הגעתי אליה ובכיתי, והיא בכתה איתי.

הבינה אותי. בהינה באמת באמת לא סתם..

ואני בוכה לה שפיונה לא יוצאת לפולין

ובוכה ששגיליתי שאכפת לי מפ' יותר ממה שחשבתי

ובוכה שרועי לא מדבר איתי

והיא מחבקת ובוכה יחד איתי

"חוויאר הוא דובי רע!!" (הקול של האסאמאס שלי. ראה ערך - כוח סודוקו (לעצלנים-3:15))

אסאמאס ראשון.

פ'.

"את באה לסרט בחמש וחצי?"

אני והיא צוחקות והיא אומרת:

"נו את רואה שאת סתם בוכה??"

אני מחליטה לנסוע וכבר מתקשרת לאבא שיבוא לקחת אותי

"חוויאר הוא דובי רע!!!"

אסאמאס שני.

פיונה.

"אל תשאלי מה עשיתי. אבל.. יש פולין!"

זה היה השיא

קארמה מטורפת

כאילו היקום שמע אותי בוכה

ומכאן את מבינה ששינוי הגישה שלך לא היה לחינם

שכשקשה מותר לבכות ולשמוע שירים עצובים ולהרגיש רע

אבל בפנים להבין שזה יסתדר וכך או אחרת

אז היום שהתחיל בלילה ובוקר של דמעות

נגמר בנסיעה ספונטאנית לסרט ומסעדה עם חברים 

ולמרות שכשנסעתי ההורים כעסו, כשחזרתי הם לא כעסו יותר

היה כיף!

ראיתי סרט (הדיקטוטר- מומלץ ביותר ^^)

אפילו קניתי שמן גוף מללין בריח של קיץ

ולבשתי את החולצה החדשה שאני ממש ממש אוהבת

ונהנתי

וחייכתי, דניאל לקח את זה על עצמו כפרוייקט וגרם לי לחייך הרבה :)

וגיליתי שדמעות ושמש עושות נפלאות לעור הפנים XD

פעם הבאה אני אוותר על הדמעות אבל בכל זאת XD

בגישה חיובית זו מתחיל סוף השבוע שלי D:

מקווה שגם שלכם 3>