צנצנות

- רוצה להישבר, להתקשר אלייך, להגיד שהתגעגעתי ולספר לך עליו, לשמוע את החיוך שלך ולקבל בכניעה את העצות, להתחנן שתספר לי גם מה קורה איתך ולא לקבל תשובה. כמו פעם. להכין לך כבר את העוגה, שיגיע יום רביעי ואני אהיה יפה ואתן לך אותה ושתאהב אותי שוב. ושתחבק אותי. כי אתה באמת רוצה וכי התגעגעת.

- אני רוצה שדניאל יחזיר לי הודעה, הרי שלחתי לו אותה בבוקר, לא יכול להיות שהוא לא ראה, אתה לא רוצה? זה העניין? תכתוב "לא מתאים לי". אבל אל תשאיר אותי בחוסר הידיעה הזאת. אני רוצה לחזור ליום חמישי, לשים פס גדול על כולם ופשוט לנשק אותך.

- אני רוצה שיגיע כבר יום רביעי ושברגע שרועי ירד מהאוטובוס הוא יתנפל עליי וינשק אותי.

- אני רוצה שלאיתי ימאס מהיזיזה שלו ושהוא יחזור לדבר איתי. אני מתגעגעת לשיחות שלנו שעוררו בי את כל החושים.

-רוצה שתעבור כבר הבגרות במתמטיקה ושאני אוציא רישיון ואעבוד בקיץ.

-רוצה שפיונה תתחבר לפייסבוק או לסקייפ ושנדבר שעות ושאני אשפוך את כל מה שמציק לי.

- רוצה ללכת ולקנות מלא שמלות לקיץ ולהרגיש בהן מהממת.

כל אחד מהדברים כאן יכול לשנות את המצב שלי ולעשות אותי מאושרת ברמה כלשהי.

אבל אף אחד מהם לא קורה.

לא כרגע.

וספק אם בזמן הקרוב.

כרגע המצב סטטי.

של חוסר וודאות ומועקה שאוכלים אותי מבפנים לאט לאט..

נפגשנו במקרה, אני לא ידעתי שאתה תיהיה שם ואתה לא ידעת שאני אהיה שם, ראיתי אותך מרחוק ואתה לא ראית אותי

הייתי בספק אם תזכור אותי

התחלתי להסתובב, היו שם עוד המון שהכרתי ולא ראיתי כבר הרבה זמן.

ואז כאילו במקרה נעמדתי קצת לפנייך, קצת יותר קרוב לבמה עם חברה כשאני והיא תרות אחר חברה שלישית

ואז פתאום

עניים נפגשות

ואני רואה את החיוך שלך מתעצם

החלפנו כמה מילים צפופות, קרובות ככה שאני יכולה להרגיש את הנשימות שלך

ואז אני הולכת, חזרה לשאר החברים שלי, מהססת.

יושבת, מדברת, צוחקת איתם נהנת מההופעה.. ומחליטה לקום שוב

הולכת למקום שפגשתי אותך קודם ואתה מוקף בחורות

מוותרת וממשיכה להסתובב, פוגשת עוד אנשים ואז שוב אני והחברה מתרכזות בהופעה לפנייך

שוב

עניים נפגשות

שוב חיוך מתעצם

אתה בא אליי, מדברים, צוחקים, נוגעים כאילו במקרה

והחברה שעד עכשיו הייתה עוגן הופכת למטרד

אבל גם אותה לא ראיתי כבר הרבה זמן ואני לא יכולה לרמוז לה ללכת

דיבורים צפופים, נגיעות חולפות, מבטים ארוכים

כשאני מחפשת משהו בתיק אתה נעמד קצת מאחוריי ואוחז בי מאחור, מצמיד אותי לחזה שלך והלב שלי פועם ממש חזק

ושוב ממשיכים ומקשיבים קצת להופעה וגם חברים שלך שם

ואני רק מחכה שכולם יעלמו ונשאר אתה ואני

כמה מבטים ארוכים שנקטעים בצחוקה הצורם של החברה המונע ממני להתנפל עלייך

כך המשיך הערב, במבטים ארוכים אחד בעניים של השני, הפרעות חולפות ורגעים לא ממומשים

וכיף לי איתך. אני מחליטה לפספס את האוטובוס הנוכחי ולעלות על הבא

רק להרוויח עוד קצת זמן איתך

והערב עובר בתהיות ובלבול

אתה יוצא איתי החוצה ומזמין לי מונית

אנחנו מחכים קצת למונית ואני רק מקווה שתעשה משהו

אני שוקלת אפילו לעשות משהו בעצמי

והמונית מגיעה. אני לא רוצה לעלות עלייה

אני רוצה להשאר כאן איתך.

אתה מלווה אותי למונית, אני פותחת את הדלת, מחבקת אותך ממש חזק, אומרת שהיה לי כיף, אתה אומר שגם לך, אני נכנסת למונית והידיים שלך עדיין עליי, נוגע, מלטף, כאילו לא רוצה לעזוב, זורק עוד משפט, אני סוגרת את הדלת ואתה ממשיך להסתכל עד שאני נעלמת.

חקירה מצד נהג המונית מחייבת אותי לחשוב, "אהה את נוסעת לחבר שלך כל שבוע?" "הוא.. לא.. חבר שלי.."

ואני מגיעה לתחנה המרכזית.. ועולה על האוטובוס.. וכשמגיעה לעיר הולכת ברגל בחושך הביתה וחושבת

לא יותר מידיי, רק על זה שהיה לי כיף ושאני רוצה שוב

למחרת מבינה שאין לי שום דרך ליצור איתך קשר

הרשתות החברתיות הארורות שעכשיו נחוצות לי מתמיד- לא מועילות

ואת מספר הפלאפון שלך אין לי

שום דרך לתקשר והרגשת החמצה אדירה

וכבר שבועיים שלא דיברנו

שבועיים שמסמנים סוף.

זה לא פתאומי, אם לא הייתי כזאת עיקשת וכל כך אוהבת הקשר שלנו היה מת כבר לפני הרבה זמן.

אני לא רוצה לאבד אותך. לא רוצה.

אבל מי שואל אותי? כנראה שאני חלק קטן בעבר שלך שאתה לא זקוק לו עוד.

לעולם לא אבוא למנהרת הזמן יותר. ולעולם לא אבקש שתבוא לצפון הרחוק שלי, הרי שאתה גר במקום בוא הזמן עוצר מלכת, כמעט לא בכדור הארץ ואני גרה בצפון שכוח האל. חלמתי? הכל היה בראש שלי? לא.. כשנסעתי אל נמהרת הזמן באחת הפעמים הראשונות שלי אמרת שאתה רוצה לדבר ולקחת אותי לצד רחוק מכל האנשים, אמרת שאתה אוהב המון ושאני החברה הכי טובה שלך. התרגשתי כל כך והייתי מאושרת כל כך וחיבקת אותי. לא חיבקת הרבה.. תחילה לא הבנתי למה אבל מאוחר יותר הבנתי שזה בגלל צחנת האדמומיות שעל ראשי, "רגיש לריחות" לא אהבת את שערי האדום ולא בגלל מראהו אלא בגלל ריחו. לצבע טענת יש ריח חזק, והוא מפריע לך. אז לא טבעתי חיבוקים, הרגשתי מספיק קרובה אלייך גם ללא מגע גופני.

איפה זה עכשיו? נעלם כלא היה? אתה זוכר את זה בכלל?

כמעט מתחילה לבכות. להבין שאולי באמת רק בשבילי הייתה לזה משמעות כה גדולה.

הפעם אחרונה שהייתי במנהרת הזמן הייתה הנוראה מכל, הרגשתי כל כך רע אחרי ורציתי להקיא את היום הזה ממני.

הגעתי הביתה, התקלחתי, התקשרתי. התקשרתי כי רציתי לדבר, רציתי לדבר כמו פעם- שיחות ארוכות ארוכות של שעות שפיטמו את החשבון הפלאפון שלי ולי לא היה אכפת, רק לדבר איתך, לנחש מה אתה לובש, להתייעץ, לייעץ, לשבת על השיייש ולדבר איתך. לשמוח שיש לי אותך. לאהוב אותך כל כך. אבל אתה היית בין המונים.. איפה שהו.. לא באמת יכול לדבר. שאלת לשם מה התקשרתי ואני עניתי "רציתי לדבר", יצאת החוצה כי כנראה שהלחצתי אותך מעט ואני הרגעתי ואמרתי שרק הרגשתי רע ולא רציתי שהדברים ישארו כמו שהם עכשיו.. הסברתי, הקשבת, הסכמת, אמרתי שאני אוהבת אותך המון.. אמרת "גם אני אוהב אותך המון". נפרדנו לשלום, אתה חזרת להמונים שלך, אני חזרתי להתפתל בספה שלי והרגשתי הרבה יותר טוב. הנה הצלחתי! הוא הבין אותי ומעכשיו הכל יהיה בסדר! אפילו טוב מקדם מפני שעכשיו אני שונה והוא שונה ושניינו אנשים משופרים כך שמין הראוי שהקשר שלנו ישתפר גם הוא. טעיתי.

הרי הכל התחיל בקיץ, התחברנו, נפתחנו ואתה התחלת את השינוי שלך

תחילה אהבתי אותו מאוד מכיוון שלקחתי בו חלק ואפילו משמעותי. 

והיינו אתה ואני בקיץ. ודיברת ושיתפת ושאלת ודאגת ונתת לי לראות כמה שאתה מדהים..

אחרי זה נגמר הקיץ והתחילו הלימודים ודיברנו כל יום. כשהלכתי הביתה חזרה מערבית. נכון קרה שקצת כעסת ואני לא הבנתי על שום מה אך פתרנו את זה. פתרנו והמשכנו הלאה. כנראה שאתה המשכת יותר מידי הלאה והשארת אותי איפה שהו בדרך. 

אתה לא אוהב אותי יותר?

מאסת בי?

אני לא מעניינת מספיק?

אין לך צורך בי?

אני לא מצליחה להבין למה עזבת אותי.. ואז גם מגיעות הדמעות.. לא רוצה!

אני רוצה אותך חזרה! רוצה אותך שלי! רק שלי.

כנראה שכבר הבנתי שאם הדבר היה תלוי בי זה היה יותר. אבל זה לא. זה לא תלוי בי וזה לא יותר.

וזה בסדר.. באמת שזה בסדר. 

אני לא יכולה להגדיר את האהבה שלי אלייך. לא אהבת אוהבים.. גם לא אהבת ידידים..

פשוט התאהבתי במי שאתה כנראה.. אני פשוט רוצה להיות איתך. להיות חשובה לך. לחזור ולהיות הנפש התאומה שלך.

הנפש התאומה שלי

אבדה לי הפש התאומה שלי

ועכשיו אני שכולה

עוד הספקתי לספר לך על קיומו של מר מושלם

ואתה על השמש שלך

ועוד הספקת חצי לספר איך נחיתת האסטרונאוט האמיץ על השמש נכשלה

ואני ספקתי לספר על העלמותו של מר מושלם

מה שלא הספקתי לספר לך הוא איך מר מושלם שב להתקיים שוב ומאז נעלם וחזר עוד פעמים רבות מספור.

ואולי אשמתי? האשמה שאינך יוצר קשר נופלת עליי בדיוק אותו דבר בגלל שאני לא יוצרת קשר גם?

אבל ניסיתי ולא הגבת.. והיית אדיש אליי. אדישות ארורה.

מכבה הכל. שורפת ומשמידה.

ואז החלטתי שלא אבזה עצמי יותר. לא ארדוף. 

הרי אפשרי שאתה רגיל שאני רודפת ובכך אתה מרגיש שאין לך צורך לעשות זאת גם.

אבל הנה, הרפתי, שחררתי, הפסקתי.

ונותק.

גווע.

מת.

כנראה שבאמת לא אכפת לך יותר.. אתה לא אוהב יותר.. אולי אהבתך אליי הייתה רק כאשר עוד לא הבנת ולא ידעת והיית חלש

ועכשיו משהתחזקת אין לך דבר בי עוד.

הסבלנות הזאת שאני מעריצה כל כך, של האנשים הנעימים.

אני אוהבת ומעריצה את האנשים הנעימים. אלו שבכישרון רב מצליחים להיות סבלניים ורגועים מבלי להגיע לאדישות

זה תמיד היה המודל שלי

ותמיד הייתי בטוחה שאני אצליח אבל המאורעות האחרונים הוכיחו לי אחרת.

ההורים לא היו והייתי צריכה לשמור על האחים, כמעט איבדתי עשתונות. הייתי על סף התמוטטות עצבים.

הדבר העיקרי היה שהאח הגדול ביניהם זה שהיה אמור לעזור לי- הוציא אותי ואת אחיו האחרים מדעתם ולא הפסיק להציק.

כל כך התעצבנתי. הייתי צריכה לקלח ולהאכיל את כולם, לדאוג שיתארגנו ושיתנהגו יפה ושיגיעו לארוחה ובמקביל לארגן דברים לערב שתיכננתי עם חברים

והוא מציק להם! גורם להם ליצרוח! רב איתם על המחשב כמו ילד קטן!

אחרי שנגמר והם הלכו לסבתא, אני באפיסת כוחות התחלתי לחשוב על כל מה שהלך שם.. ניסיתי לא לצעוק באמת שניסיתי, אבל הם לא הקשיבו! רבו בלי להפסיק ועשו בלאגן בכל הבית. הבנתי שאין בי את השלווה התמידית שתמיד ניסיתי להקנות לעצמי.

מכאן התחלתי לחשוב רחב יותר.. איפה אני עוד לא שלווה כמו שרציתי?

עם אמא. היא באמת בנאדם שמוציא אותי מהכלים בין אם בבקשותיה הבילתי הגיונייות ובין אם בשאלות המטופשות שמעצבנות אותי ואפילו באיך שהיא אוכלת. ובדרך כלל לפני בגרויות שאני גם ככה כבר לחוצה הכל מתעצם ואני הופכת למשהו שאני לא רוצה להיות.

האני שאני רוצה להיות, הייתה נוהגת בשלווה תהומית. לא מתעצבנת, לא צועקת, לא עושה פרצופים ולא נוהגת בציניות עוקצנית.

אבל האני שעכשיו עושה את כל אלה, כשאני מתעצבנת על אמא או אל מישהו מבוגר ממני אני לא צועקת אבל הופכת לציניקנית מדופלמת. זו התכונה שהכי מפריעה להורים שלי, אני לא מבינה למה, זאת אומרת אני כן מבינה למה אבל אני לחלוטין חושבת שעדיף שאני אהיה ציניקנית ואתחכם כשאני עצבנית במקום שאני אצעק או אתחיל לבעוט בדברים כמו שאחי עושה.

אחרי שהאחים הלכו באותו יום שאיבדתי עשתונות המשפט הראשון שיצא לי להגיד היה "בחיים לא יהיו לי ילדים!" ככה, בלי לחשוב.

כששמעתי את עצמי אומרת את זה הבנתי שהאמונה והרצון הזה שתמיד היו לי לגדל את הילדים שלי אחרת עומד כעת בפני סכנה גדולה. הרי בשביל לגדל אותם כמו שאני באמת רוצה אני צריכה את השלווה התהומית והסבלנות האין סופית. בשביל להתמודד. ועכשיו משהבנתי שאין לי אותן זה מערער את כל מה שחשבתי, רציתי והאמנתי בו עד עכשיו.

כן אני יודעת שלדבר על ילדים זה מאוד רחוק, אבל אני צריכה את זה גם לפני שיהיו לי ילדים. אני בלב שלם מאמינה שזו הדרך להתמודד עם דברים ולפתור בעיות. ולא לצעוק ולהוציא את האנרגיות הרעות שלך על מישהו אחר.

אחרי חשיבה של הרבה זמן החלטתי שאני לא מוותרת. אני רוצה את זה ואני אשיג את זה. וכמו בכל דבר אני אעבור תהליך, אני מתכוונת לפתח את הסבלנות שלי ולהעצים את השלווה שלי.

לחיות בלחצים ומתחים לא עושה לי טוב, זה לא עושה לאף אחד טוב.

אני מניחה שזה יהיה קשה בהתלחה ושאני אאלץ להתמודד עם דברים לא קלים אבל מעכשיו אהיה שלווה.

בהכוונה לכך שהשלווה הפנימית תקרין החוצה ותעזור לי לחיות איך שאני רוצה. ברוגע.

סבלנות. רוגע. איפוק. הבנה. שלווה. נינוחות.

מעתה כך אנהג.

ברוח יום כדור הארץ- לשעה אחת כבו את האור, את המחשב, את הטלוויזיה, שבו, תנוחו, הרגעו, תנו לעצמכם קצת זמן לבד, להתחבר לעצמכם, להתחבר לעולם.

סוואדיקה

ג'ינג'ר 3>

קשה לי יותר מכל שנה

אולי כי המסע לפולין קרוב מתמיד

בטקס של אלו החזרו מפולין בכיתי המון

כל שיר, כל קטע מצמרר עורר גל חדש של דמעות ששטף אותי

ואז החלטתי שאני לא מסוגלת לחזור לבית הספר

הלכתי הביתה

ובכיתי

בכיתי כל הדרך והבנתי שלא חשוב כמה אני אבכה 

אולי לעולם לא אצליח להבין את גודל האסון

כבר לא יכולה לחכות למסע לפולין

גם אם לא אצליח אני לפחות רוצה לנסות להבין

להיות שם, לכבד, לבכות, לראות, לשאול, לצעוק, להשבר ולהתרומם מחדש

מדהימים אותי הסיפורים של אלה ששרדו והגיעו הנה

ציוניים מתמיד. להקים את הארץ שלנו.

אסור שיקרה שוב.

אסור לשכוח.

ג'ינג'ר

הבנתי שלא הצגתי את עצמי אף פעם אז הפוסט הזה יהיה פוסט נרקסיזם!

אני "ג'ינג'ר" לצורך העניין, למה דווקא השם הזה? אני אוהבת ג'ינג'ר (זנגביל..).. והשיער שלי אדום.

או! השיער שלי.. זה חתיכת נושא! ארוך ארוך.. לא נגזר כבר משהו כמו 10 שנים וגם לא הולך להגזר לפחות לא בזמן הקרוב.. 

טוב התחלנו במראה ומראה זה לא כל כך מעניין.. אחרי הכל הצנצנת שקופה ובסוף מה שרואים זה מה שיש בפנים.

אז בת 16

אוהבת- ללכת יחפה, לצייר לפסל ולעצב (אומנות בכללי), חיבוקים, טבע 3>, יחודיות, מוסיקה (ישראלית במיוחד), סרקזם, שפתיים עניים וכפות ידיים (אני מוכנה להסביר אם מישהו ירצה), וניל, שפתונים, לאפות, שיחות נפש, שלווה, פיטריות, שדונים, בדים, סושי, ג'לי צהוב, את המיטה שלי, לישון, לחלום, ליצור, לאהוב, להתרגש.

בדרך כלל תתפסו אותי עם שרוואל ואיזה חולצה גזורה, מראה שאנטי כזה אפשר להגיד, עובדת על להיות שלמה עם עצמי, מאמינה שלסלוח זה חשוב ולשנוא זה בזבוז אנרגיות, משתדלת למצוא את הטוב בכל דבר , אופטימית, משקפיים, 4 חורים באוזניים (אף פעם לא עגילים זהים) שרשראות (בדרך כלל קריסטלים או תליונים מיוחדים אף פעם לא משהו שיגרתי מידיי), המון צמידים על הידיים חלק אני הכנתי חלק מתנה וחלק מתאילנד אה כן- הייתי בתאילנד.. לפני 3 שנים בערך (ואחזור לשם ברגע שיזדמן לי).

הקטע עם הצנצנות.. דימוי עולם.

השוואה של העולם הפנימי של אדם לצנצנת, הוא מכניס ואוסף אליה תכונות, מחשבות, רצונות, חוויות ומהוויים..

הצנצנת שלך תראה איך שתעצב אותה.. מה שתכניס לתוכה- זה מה שיהיה לך. כך יראו חייך.

זה פחות או יותר מה שעולה לי עכשיו לראש ועכשיו כמובן אוכל לשלוח את הרשימה הזאת לצד כדי שכל מי שיכנס לכאן יוכל לראות

אני חייבת לשתף שיש לי עמדה אמביוולנטית לכל עניין הבלוג.. ממוצא ראשוני זה נראה לי מאוד גיקי.. לפעמים אולי חסר משמעות אמיתית "מי בכלל רוצה לקרוא ת'שטויות האלה ?! " אבל מצד שני.. זה כיף לי, לפרוק, לכתוב מה שאני באמת חושבת בלי רסן בגלל שאף אחד לא יודע מי אני באמת.. אז פאק איט, למה לא?

דרך אגב מסתבר שאני לא באמת יודעת איך לעצב את הבלוג.. אז מי שיכול לעזור בזה\ יכול להפנות אותי למישהו אחר שיודע לעשות את זה אני ממש אשמח :) כל יכולות העיצוב שלי מתות כשזה מגיע למחשב לצערי.

מקווה שנהנתם לקרוא על מי ומה שאני

שאלות או כל הערה (\הארה) אחרת יתקבלו בברכה

צ'או

ג'ינג'ר ;)

יש קטע כזה ביחסים בין בני אדם, כל אחד ממלא תפקיד. בגלל שיש המון סוגים של יחסים כל תפקיד הוא אחר ומשתנה בהתאם..

בקשר שלי אני ממלאת את תפקיד ה"מעיק", או כך לפחות נדמה לי..

חברתי הטובה (נקרא לה.. פיונה D:)אומרת שזה לא נכון וגם אם כן אז תפקידי עדיף מתפקידו. בכל אופן אני לא אוהבת את זה.. כיאה לתפקיד ה"מעיק" אני מרגישה מעיקה ושהלוואי והייתי במקום השני.

לעומת זאת בקשר אחר, אני היא ה"משחקת". זו שמפרפרת אותו, משאירה אותו באוויר וגורמת למוח שלו לעבוד שעות נוספות. גם את זה אני לא אוהבת.. זה רשע מצידי. אבל זו פעם ראשונה להרגיש את היחסים מהצד השני.. ולהרגיש ש"רודפים אחריך".. זה  נחמד.

עכשיו אחרי שבלבלתי אתכם לגמרי אני אסביר

יש מישהו שהכרתי.. ומנגד מישהו שהכיר אותי. אני שוב מסבכת.. לא חשוב אתם תבינו לבד

אז כרגע יש לי קשר ידידות עם מישהו מאוד.. מאוד מאוד אדיש.. זה יותר אדיש מאדיש,

שמתי לב שביחסים שלי איתו אני מרגישה מעיקה.. הוא אדיש ואני מנסה.. והתחושה המידייית היא שאני מנסה יותר מידי..

גם אם זה לא נכון כמו שפיונה.. זו התחושה. לטענתה הבעיה היא בו.. הבעיה היא האדישות וחוסר הזרימה שלו ולא בי, באיזה שהוא מקום אני מבינה שהיא צודקת ואני לא צריכה להצדיק את זה שנאי נחמדה אליו ויוצרת נושאי שיחה אבל איכשהו אני עדיין מרגישה מעיקה. שלא תבינו לא נכון כן.. אני לא מציקה או רודפת.. אבל כן כאילו אני מנסה יותר מידי.. משהו שאני עובדת עליו חזק מאוד ולא נותנת לעצמי לעשות יותר.

לחזור מבית ספר, או מיציאה, לחשוב אחורה ולהבין כמה דברים היית צריכה לעשות אחרת.. להיות.. אדישה יותר..

לא ללכת לכיתה שלו יותר מידי.. לא לפנות אליו יותר מידי.. לא לצחוק כל כך מהבדיחות שלו.. 

אני עוד עובדת על זה..

כל זה לא היה נורא כל כך אם הוא לא היה אדיש כל כך..

השתיקה הזאת שלו.. משגעת אותי.. 

אחרי שיחות מעמיקות על כך עם פיונה (שגם היא אדישה במידתה שלה) הבנתי משהו..

כשאתה בקשר עם מישהו אדיש ואתה לא כזה.. אתה ממלא תפקיד. התנהגות של חבר של האדיש.. הופכת ל.. התרגשות יתר..

עכשיו מכאן זה מושלך על כל שאר מערכות היחסים הקיימות.. ברגע שצד אחד ממלא תפקיד מסויים.. בדרך כלל הצד השני ימלא תפקיד מנגד בהתאם.

כאן הסתכלתי על קשר אחר שיש לי, גם הוא עם בחור אך כאן המצב שונה

אפשר להגדיר את זה בכך שהוא.. די.. מתחיל איתי נגיד (למרות שאי אפשר לקרוא לזה "מתחיל איתי" כשזה נמשך שנה כבר.. אבל לא חשוב)

בקצרה כאן אני ממלאת תפקיד אחר לגמרי ממה שאני רגילה ואני לא ככה בגלל האופי שלי או כל דבר כזה.. אלא.. בגלל מה שהוא.

ברגע שהוא נכנס למשבצת של.. "רודף אחרי" נקרא לזה, בנוסף למרכיב חיוני שלפיו אני לא בדיוק בעניין זה הפך אותי למישהי שמשחקת בו.

היחס שלנו אל האדם השני יוצר את היחס שלו אלינו.

נקודה למחשבה.

זה מסתובב לי בראש כבר מאתמול

וכנראה שאני אעצב את הבלוג עכשיו.. איחולי הצלחה ורעיונות יתקבלו בברכה ;)

צ'או

ג'ינג'ר ;) 

אז בעיצומה של למידה למתכונת בערבית 

בשביל להשכיח מעצמי את הרעיון שהיום זה היום האחרון של החופש

ושעוד לא התחלתי לעשות שום דבר מכל הדברים שאני צריכה לעשות

שוטטתי לי בכמה בלוגים שאני נהנת לקרוא לאחרונה.. והחלטתי לפתוח בלוג

הרי מקום לכתוב אני צריכה כבר הרבה זמן ובעצם.. למה לא?
בראשי הוא כבר יפייפה ומסודר ובצד כתוב בדיוק מה אני אוהבת- ומה לא,

אבל בנתיים זה רק שם.

זמן לסדר אותו ולהחליט מה אכתוב ברשימת הנרקסיזם אני אמצא..

איפה שהוא בין המתכונות, הבגרויות והחיים..

אבל עד אז- ערבית הנה אני באה !

(לגבי השם.. תמיד הייתה לי חולשה לצנצנות.. משהו לא מוסבר..

פה אני אוכל לכתוב מה יש בצנצנת שלי..)

עד שאמצא זמן..

ג'ינג'ר ;)