לפני מספר חודשים יצאתי ל"מסע מבראשית"
הבנתי שהטיול הזה שינה הרבה בחיים שלי אבל עד עכשיו לא באמת הבנתי עד כמה
הקבוצה שלי הייתה מורכבת מחברותיי בקרובות, מקבוצה שמאוד מאוד אהבתי והייתי די קשורה אלייהם אבל לא ממש חלק בלתי נפרד מהם ומעוד קבוצה של בנות בעיקר שאלייהן לא התחברתי בכלל אבל זה ממש לא הפריע.
במסע מבראשית כל קבוצה מחלקת אנשים מתוך עצמה ל"וועדות", יש וועדת "נצקפה" שאחראית על קפה ועוגיות בבוקר.. ומכאן כל קבוצה בוחרת לעצמה עוד וועדות שהיא רוצה להקים, אני ייסדתי 3 וועדות "וועדת אמא", "וועדת יומן מסע" ו"וועדת צ'ופרים".
וועדת אמא: 2 בנות יחד איתי שדואגות לדברים ממש כמו אמא.. כשקשה, כשעצוב, כשצריך פלסטר או מגבונים.. תמיד אפשר לבוא אליינו.
וועדת יומן מסע: הרעיון היה שלכל אחד יהיה פינקס בו חברי הקבוצה יוכלו לכתוב לו כל אשר על ליבם.
וועדת צ'ופרים: כשמה כן היא, אחראית על להביא צ'ופרים לחברי הקבוצה.
אז אני חייבת להודות שוועדת אמא לא צלחה במיוחד בשביל הבנות האחרות אבל אני בהחלט קיבלתי את התואר "אמא ג'ינג'ר" (כלומר אמא בצרוף לשמי האמיתי), כולם קראו לי ככה, אפילו המדריכה.. זה היה באמת נפלא קיבלתי המון הערכה על הדברים שעשיתי למען הקבוצה וכל אחד ואחד מהחברים בה..
בוועדת יומן מסע אני ועוד מישהי נפגשנו יומיים לפני, קנינו פינקסים כמספר חברי הקבוצה, ציפינו כל אחד וכתבנו עליו את שם האדם ככה שבסופו של דבר היו לי 30 פינקסים להסתובב איתם במהלך כל הטיול! לכל מקום סחבתי בתוך התיק את כל הפינקסים ובכל עצירה והזדמנות אפשרית הוצאתי אותם ונתתי לאנשים לכתוב. (מה שחייב אותי להסתובב עם המון עטים בנוסף לכל..)
ו- וועדת צ'ופרים.. וואו.. יום לפני המסע. עוד לא ארזתי. רק עכשיו סיימתי את המבחן במתמטיקה- ואני עפה הביתה ומתחילה לאפות בטרוףףף! הכנתי משהו כמו 100 עוגיות כשעל כל 30 מהן יש משהו אחר, חלק עם לב ליום "אני והקבוצה" חלק עם מגן דוד ליום "אני והיהדות" והשאר עם סמיילי נדמה לי.. בנוסף הכנתי לכל אחד שרשרת עם צדף וקניתי גם וופלים, סוכריות וממתקים לחלק..
כל יום כל חברי הקבוצה קיבלו צ'ופר אחר
אני חייבת להודות שפחדתי מזה מאוד.. אפשר להגיד שאולי בגלל אירועי העבר, אני מאוד משקיעה בכל דבר שאני עושה ואני בנאדם שבאמת באמת אכפת לו והוא יעשה הכל למען האנשים שהוא אוהב.. ובואו נגיד שלא תמיד זכיתי להערכה אבל כאן במסע- זו הייתה פשוט חוויה מתקנת! כולם אבל כולם העריכו מאוד את כל מה שעשיתי, זה כיף לחוות הערכה כזאת גם ממקומות שלא ציפית..
אז כן, יצאתי למסע עם 3 תיקים: תיק גב, תיק עם בגדים ושק"ש ועוד תיק גדול עם כל הצ'ופרים והפינקסים.
אבל זה היה שווה את זה! תראו אני מטבעי די מסורבלת.. אז עם עוד תיק?! איך אני אסתדר?! וזה עוד היה בינואר! גשם, שלג ומה לא.. אבל כן, ההשקעה משתלמת, קרה דבר שלא העלתי על דעתי, והבנים המקסימים הציעו לעזור בכל רגע נתון! לא נתנו לי ולשאר הבנות לסחוב אפילו את התיקים לחדרים! זה היה מקסים כל כך.. לראות שכבה מגובשת כזאת.. לראות שלאנשים אכפת!
למה נזכרתי בזה עכשיו?
הפינקס, מתברר שהוא יותר גאוני ממה שהבנתי..
התכוונתי לשבת וללמוד מתמטיקה עכשיו וראיתי את הפינקס שלי על המדף והחלטתי לקרוא בו עכשיו אחרי כמה חודשים.. כי זה בטוח יקבל פרופורציה אחרת..
קראתי, והדמעות התחילו לזלוג.. לא רצוני.. בנוסף לכך שזה ריגש אותי ממש- הבנתי כמה החיים שלי השתנו בחודשים האלה..
מעגל החברים שלי הישתנה, זאת שהייתה "החברה הכי טובה שלי" לא חלק מחיי יותר. זה טוב. זה מאוד מאוד טוב :)
התקרבתי יותר לחברות האחרות שלי, והקבוצה הזאת שלא הייתי ממש ממש חלק ממנה? אני לגמרי חלק ממנה עכשיו, ואני אוהבת אותם אחד אחד.
2 אנשים זכיתי לגלות במסע הזה, את אורטל ואת פ'.
אני ואורטל היינו חברות עוד קודם אבל במסע ומהמסע הלאה התחברנו כל כך וזכיתי להכיר אותה באמת.. אני כל כך אוהבת אותה! כל כך כל כך!
ו.. פ'.. הוא כבר נושא משל עצמו.. לפני לא הכרתי אותו בכלל.. כשראיתי שאנחנו יחד בקבוצה של בראשית התחלנו להחליף מילה או שתיים.. אבל במסע.. וואו.. פשוט התאהבתי בו.. לא התאהבות של ממש פשוט התאהבתי בבנאדם.. באישיות.. בצורת מחשבה.. במסתוריות הזאת ובכך שאני לא מצליחה לפענח אותו ישר..
השיא אני חושבת היה כשהייתה משימה בה חילקו אותנו לזוגות ובמקרה יצאנו יחד וכל אחד היה צריך להוביל את השני בקטע מהמסלול בעניים עצומות.. זה היה מדהים.. סמכתי עליו והוא עליי וגם אחרי שנגמרה המשימה המשכנו להוביל אחד את השני בעניים עצומות עד סוף המסלול.
שמחתי שזכיתי להכיר אותו ומאז אנחנו בקשר ממש טוב.. פיונה אומרת שזה נדיר מאוד.. הוא מאוד ביישן ואדיש (וואו כמה אדיש....) והיא אומרת שהוא אף פעם לא מתחבר ככה לאנשים! ובטח שלא בזמן כל כך קצר! נו.. נראה שעשיתי את הבילתי אפשרי
בפינקס כולם כתבו לי כמה שהם אוהבים אותי, מעריכים אותי, שהיה להם כיף איתי ודיברו על הסבלנות המדהימה שלי והאכפתיות הבילתי נגמרת
זה גרם לי לחשוב, האם אני עדיין סבלנית ככה? האם עדיין אכפת לי ככה? האם אני אותו בנאדם גם אחרי כל הזמן הזה וגם אחרי כל השינויים האלה? האם כל האנשים האלה עדיין אוהבים אותי? גם בשיגרת היום יום בבית הספר?
אני מרגישה שהתכונות האנושיות המדהימות שפיתחתי לעצמי במשך השנים ושאני כל כך גאה בהן הולכות לי לאיבוד בתוך השיגרה הנוראית, ללמוד! עוד מבחן! עוד מתכונת! עוד בגרות! עוד עבודה! הכל סובב סביב בית הספר וסביב הציונים.. אני לא רוצה את זה ככה.. אני מרגישה שזה דוחק אותי לצד
בבית ספר אין ערך לאכפתיות, לעזרה, לאהבת אנוש, ל-אם אתה בנאדם מדהים או סוציופאט מרושע. בבית ספר אתה רק ציון.
האם כל החיים אהיה רק ציון? מה שישנה זה רק כמה יעיל אני לומדת או עובדת? אף פעם לא תיהיה לי את האפשרות להביע את מה שבאמת חשוב בעניי?אולי חיים קונווציונאליים לא מתאימים לי. אולי אני צריכה לעשות משהו אחר?
מי אמת שעבודות טובות זה עורך דין, מהנדס או קלינאי תיקשורת?
אולי אני צריכה לעשות את מה שחשוב לי באמת
ולכוון את החיים שלי לכיוונים אחרים
כינוי:
ג'ינג'ר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
