אני בוכה בחדרי, שומעת מוזיקה באוזניות, הדבר היחיד שמרגיע אותי

אף אחד לא חושב לרגע שאני באמת מנודה מהחברה, שיש לי רק 2 חברות אבל... לא יודעת

"אני אתן לו כאפה!" אני צועקת, "ביקשתי ממך לקחת את המחשב הנייד לחדר שלי, והיית למטה זה לא שלא היית למטה, למה אתה כזה??" אני שואלת

"הייתי באמצע משחק.." הוא עונה.

"כשאני מבקשת ממך דברים את לא עושה אל תצעקי עליו!" היא צועקת עלי חזרה, היא תמיד מגנה עליו, זה פשוט נורא להיות בת בין עוד 2 אחיות ובן אחד קטן..

לא שמים לב אלי, ואם כבר שמים זה שאני ממש במצב רוח לא טוב ואז צועקים עלי שאני אגואיסטית, אני ממש לא אגואיסטית.

אני עושה הכל לאט ולפעמים מהר, תמיד רק בקצב שלי, אני לא יכולה לעשות משהו מהר שאני לא יודעת מה אני עושה אני צריכה "להקל".

לא בוטחים בי, אומרים שאני אחראית אז למה אתם לא מראים את זה?.

אז אני בוכה בחדרי, שומעת מוזיקה באוזניות הדבר היחיד שמרגיע אותי

ואני כלכך רוצה שיכנסו ויראו אותי בוכה, אני רוצה להגיד להם את כל מה שעל הלב שלי, אני רוצה לפרוק הכל ולא להשאיר כלום, אני מנסה להתחיל מחדש ופשוט לא נותנים לי..

אני רוצה:

"למה את בוכה?" היא תשאל ואני אענה לה, "אני רוצה להתחיל מחדש, אני לא רוצה להמשיך בכיתה הזאת, מציקים לי, מטרידים אותי, זאת ההרגשה שלי, אני רוצה שיבואו לחבק אותי שאני בוכה, שיגידו שהכל יהיה בסדר למרות שזה לא נכון, אבל שיעזרו לזה להיות נכון" והיא תרגיש אשמה ותבוא לחבק אותי ואבל אני לא אתן לה כי היא כלכך מכאיבה לי, אני אצעק- "אני לא צריכה את הרחמים שלך, את צריכה לדעת לבד מתי אני נפגעת ולא ללעוג לי, לתת לי להתחיל מחדש, את פשוט מכאיבה לי!!!".

אבל זה לא יקרה, אני לא יודעת לבטא את הרגשות שלי, אני פשוט ילדה קטנה חסרת ביטחון שצוברת הרבה בתוך הלב, ונראה שהוא פשוט מתרחב וזה אף פעם לא יצא החוצה, אף אחד לא יראה את זה, כי אם הם יראו הם ישתמשו בזה נגדי, אני לא רוצה את זה

מישהו יכול לשמוע אותי? אני צועקת אבל אין שום מענה.

מישהו יכול להציל אותי?