כשזה מגיע ללכתוב את הרגשות, הדף נעשה ריק, המוח גם הוא ריק, אבל שאני מול המוזיקה, הרגשות מתחזקים, אני מתחילה לבכות, אני החלשה מוצגת לעולם..

"כתבתי שיר והלחנתי" חיוך על פניי

"איזו יופי על מה?" הראש"צית(ראש צוות) שואלת ואני עונה לה, "ילדה שחותכת את עצמה.."

הצלחתי להציג את פניי הילדה המחייכת, צוחקת, החזקה, זאת שלא בוכה על כל שטות, אומנם עדיין לא דומיננטית אבל היי.. גם זה משהו.

אבל החיסרון הוא שמאז ששמעתי שכולם מעריכים אותי, אני יותר נדיבה ממה שהייתי קודם, אני פשוט הופכת לסמרטוט שמתי שצריך משתמשים ומתי שלא..

"אני חייבת לעזור, לא משנה מה, גם אם זה מישהו שאני שונאת בכל ליבי אני אעזור לו" אני אומרת ומשתדלת לא לבכות

"אז את חייבת להפסיק, תתחילי להגיד את מה שיש לך, אחרת כולם יסנג'רו אותך"חברה אומרת

אבל יש כמה אני..

אני החלשה - זאת שבוכה בבית בשקט לבד, ההיא שמושתקת ע"י אחותה הגדולה

אני החזקה - זאת שפותחת את פיה כדאי שרק יתנו לה לעזור, ויראו שלמרות הגובה היא עדיין יכולה לעשות.

אני השמחה - זאת שמתחבאת בחדר ומשתגעת בעוד שבחוץ היא פשוט שקטה וביישנית

אני הכועסת - זאת שתמיד עם פרצוץ חמוץ ולא מרוצה מכלום

ואחרונה חביבה, אני - זאת שרוצה שיתייחסו אליה בדיוק כמו אל חברה טובה, שיתקשרו לשאול אם היא רוצה לבוא לסרט או משו, זאת שתמיד תשמח לעזור בתנאי שזה לא יגיע למצב של סמרטוט, הקופצנית שכולם אוהבים, שלא מפחדת לומר את מה שיש לה לומר, ושתמיד תדע לקבל את מה שיש לה..

למה הצד השני לא יכול לאהוב אותי כמו שאני אוהבת אותו

למה אני תמיד רק הידידה, ולא החברה

למה אני תמיד, צד שלישי, הגורם לבעיות

עצות שכבר לא שוות כלום

חיוך, שהוא בסביבה

מצפה לחיבוק, מצפה להפתעה