כמו שאתם ראיתם בכותרת אני כותבת סיפורים, מוציא ממני את הלחץ ומביא לי רק שלווה, אחרי שנה זה חוזר אלי, התחושה הזאת שהינה השלווה מגיע שוב :)

הקדמה מספר אחת-

ישבתי שמה לבדי, על האבנים באמצע הלילה, סביבות תשע ורבע ככה.

התחלתי לפרום את הקשרים בחבל כולם היו בקבוצות של שלושה או ארבעה במרחק של לא יותר מארבע מטר.

התחלתי להתאבק עם החבל, מי שקשר אותו קשר יותר חזק מכל החבלים האחרים, התפללתי שאני אחתך, אבל זה לא קרה.

אני בטוחה שאם מישהי אחרת הייתה פה במקומי כולם היו ישר קופצים ועוזרים לה.

זה קשה להשתלב במקום שלא רוצה אותך, או מעביר סימן כזה, חשבתי שאם אבוא לפה אוכל להתחיל מחדש, שיכירו את שי החדשה.

כמו שכבר הבנתם קוראים לי שי אלטל אני בת 15 עוד מעט 16, ואני מבלה את רוב זמני בלפתח ציפיות ואז להתאכזב מהם.

אז זאת התחלה ראשונית יכול להיות שתעבור קצת סינון ואז תועלה שוב עד שיהיה לי את הפרק הראשון בעזרתי :)

לירי ♥

"הכדור הוא עגול" אני אומרת לעצמי ומשתקמת שוב בתוך הדיכאון שלי, 'תהפכי אותו למרובע' המוח צועק.

"אז אתה אומר שעליי להתאבד?" אני שואלת בתמימות מרומה, הוא לא עונה לי, הוא עזב אותי.

'תראי את היופי שבאנשים, ניסו לעזור לך' הוא פתאום אומר ואני מחפשת תירוץ נוסף, "היה לי טוב להיות לבד, עם הבכי שלי, הדמויות מהסיפורים שלי שמתפרצות לחיי ומנצלות כל טיפת אוויר שהן יכולות כדי להישאר, להראות שהן חיות והן תמיד פה"-"עם המוזיקה שלי, בכלל לא הייתי צריכה לפקוח עיניים היה לי טוב" אני ממשיכה ואני מרגישה אותו נאנח 'לירון' הוא מנסה להשיג את תשומת ליבי אבל אני עוד שניה פורצת בבכי שקט שאף אחד לעולם לא ידע עליו ולא יבוא לחבק אותי על זה, 'היית רוצה לחיות במרומה כל חייך, שהבנות שחשבת שהן חברותייך היו ממשיכות לשקר לך, לחיות תחת הצל שלהן ושלעולם לא יהיה לך דעה משלך?' הוא אומר משיג את תשומת ליבי, "לפחות איתן הייתי מאושרת, ללא מחשבה של להתאבד או לחתוך וירידים" אני לוחשת, "עם קצת חוש אופנה, וקצת משו מעניין בי" אני ממשיכה ללחוש, 'הן אף פעם לא התעניינו בשום דבר בך, תמיד ירדו עלייך, ואת כמו ילדה קטנה שמקבלת סוכרייה מוותרת להן בקלות, את קלת דעת, תמיד מנסה למצוא חן בעיניי אנשים שלעולם לא ישימו לב שיש בך משו אמיתי' הוא עוצר לשנייה כדי לתת פקודה ליד שתנגב את הדמעות מהעיניים שיצאו מכלל שליטתו, 'את אף פעם לא היית עצמך, בפעם הראשונה שסיפרת למישהו בהתלהבות שאת כותבת סיפורים ואת אוהבת את זה וזה כלכך מאגניב, רק אז היית עצמך' הוא מנסה לבחון את תגובתי לדעת עם עוד משהו יצא מכלל שליטתו, 'רוזה לא הייתה מוותרת לך, עם כל הטאקט שלה היא הייתה עוזרת לך לבנות את עצמך האמיתית, וגם לא פלור, בך ובפלור יש משהו דומה, את שתיכן בהתחלה עזבו העדיפו מישהו אחר' הוא אומר ואני קוטעת אותו-"ועדיין מעדיפים מישהו אחר ולא אותי".

"תפסיקי כבר, את תגרמי לי להישלח לבית משוגעים" הוא משתעשע, אני לא יודעת מה לענות ואני מתאבקת עם היד שתישאר למטה ותיתן לדמעות לזלוג.

עכשיו הכל מובן, אף פעם לא מצאו משהו מעניין בי אז למה פתאום שניהם באו וחושבים שאני מגניבה? למה אחרי כלכך הרבה שנים פתאום חשוב לה לגרום לי להרגיש שאני בסביבה מוכרת? אני פשוט ניראתי לה בודדה, לא יכלת להשאיר אותי בצד עם ה'בדידות שלי'? במקום לתת לי תקוות שגם ככה לעולם לא יקרו? אין לך מספיק עניין יותר בחבורה? או שזאת פשוט אני שלא מוכנה לתת לאף אחד להתחבר איתי יותר?

לשאלה הזאת התשובה לעולם לא תגלה

XOXO

לירי