את קמה בבוקר, את אומרת שהיום את מאמינה בעצמך, את מתארגנת ויורדת למטה לוקחת את מה שצריך ויוצאת להסעה.
את לא גרה בעיר שהבית ספר שלך נמצא, אז את צריכה למהר לאוטובוס.
בדיוק חברה מהגן עוברת לבית ספר שלך ואת לא היחידה יותר מהשכבה שהיחידה מהיישוב.
את עוזרת לה בהכל, מראה לה איפה כל דבר ונוטשת אותה לבת דודתה.
עוד כמה דקות הצלצול אז את הולכת לומר שלום לחברות שלך שלא ראית כל החופש..
את מגלה בניהם את חברתך מבית הספר השני שעברה גם היא, את נכנסת לכיתה והינה יש מולך את הילדה שאת הכי לא סובלת וממררת לך את החיים כבר משנה שעברה..
את מתעלמת ממנה מנסה למצוא מקום טוב לשבת, את מוצאת שולחן ריק ליד הדלת ומתיישבת במהירות.
ואז פתאום מכה בך, עוד שנה של מירורים, עוד שנה.
את לא קיבלת את המגמה שרצית בזכות הורייך, וגם לא את הכיתה, כך שאת צריכה להמשיך בכיתה טיפולית שאותה כבר מיצית בכיתה ד'
המורה מתחילה לדבר, הילדים מצחקקים ומסתכלים עלייך, אבל את מתעלמת, יש גבול.
את יוצאת החוצה להפסקה וממשיכה במסע שלך לכיוון ידיד שלך שקטן ממך בשנה, את נותנת לו חיבוק גדול.
ואחריו באים גם החברה מהכיתה שלו והחברה מהשכבה שלהם.
את צועקת שאת סופסוף תיכוניסטית, וזה ממש מוזר לך.
את בסופו של דבר נשארת לבד, את מוציאה את היומן ומתחילה לכתוב:
שונאת להרגיש בחוץ
מכירה את כולם
אבל הם לא מכירים אותי
מתחילה מחדש, אך זו לא התחלה
אם כולם חושבים שהם מכירים אותי
להרגיש נחות, להרגיש שבור
מבולבלת לגמרי ובלי דרך לשוב.
ואז את לא שומעת כלום ומבינה שהיה צלצול, את מכניסה את היום במהרה ורצה לכיוון הכיתה בדרך את פוגשת את המחנכת, "מה קרה? היא שואלת ואת עונה לה שלא שמעת את הצלצול, "תנסי להיכנס לא בטוח שהיא תתן" היא אומרת ואני ממשיכה בדרכי לכיתה, אני נכנסת עם מבט מהסס והיא אומרת לי לשבת, כל אחד מתחיל לעשות מה שבא לו ואין טעם כבר אפילו לנסות ללמוד, במיוחד עם השעות המועטות שיש לי.
אני מוציאה דף מהמחברת החדשה של ג"ג ומתחילה לשפוך את הלב
אני מבולבלת..
זה כאילו אני לא צריכה להיות בשיעור הזה, כאילו יש לי משהו יותר חשוב במקום אחר.
ואני יודעת שאני יכולה לעשות יותר כי אני לא כמו הילד שמאחורי שזקוק ליותר מידי תשומת לב.
זה פשוט אני מול העולם, לבד, ואני מנסה להיות ילדה שכיף להיות איתה.
גיאוגרפיה לא בשבילי
אי אפשר ללמוד בכיתה הקטנה, אני פשוט לא יכולה להתרכז.
אני שונאת את הילדים בכיתה שלי =(
ואז בסוף היום את מבררת לגבי ההסעה, היא אומרת שהיא תבוא רק עוד חצי שעה, את נכנסת לבית ספר ויושבת במבואה של השכבה שלך, מולך 3 החברות שלך, את מנסה שלא לבכות בכל הכוח, אז את מוציאה תפוח כדי לאכול, אבל הדמעות פשוט בוגדות ויורדות לך על הפנים
לוקח זמן עד שחברות שלך מגלות והם שואלות מה קרה, את מביאה להן את הדף שכתבת קודם והן קוראות, הן מחבקות אותך ומנסות להציע פתרון, אבל את לא יכולה לעבור בית ספר כי אמא לא מקשיבה, ואז את נפגעת עוד יותר.. אבל את מתישהו סולחת, את לא יכולה לכעוס על מישהו ליותר משלוש שעות, גם אם הוא ממש עצבן אותך והשפיל אותך, את פשוט קצת מרחמת עליו כי הוא לא מקבל את התשומת לב שהוא צריך ממי שהוא רוצה אז הוא מוציא את זה על אחרים.
בסופו של דבר את עולה על האוטובוס, הוא עובר בבית ספר השלישי ושמה מחכה לך הפתעה, חברה שלך מהגן(לא הייתן ביחד בכיתה אבל שמרתן על קשר)
עולה ומתחילה לדבר איתך, את מחייכת, אבל אחרי חמש דקות היא מגיעה לתחנה שלה, אחרי 2 דקות את מגיעה לשלך.
וכאן נגמר היום החסר מזל שלך.
למי קרא משהו דומה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
