ברגע שאני עושה טעות אחת קטנה, הכל הולך לפח..

בצום: אם אני שותה או אוכלת לפני שנגמר הצום אנילי מה לעשות לא צמתי צום מלא, נשברתי

בחיי החברה: אם אמרתי משו מטופש, כולם זוכרים אותי בגלל זה

מסקנה- הצום הוא ממש כמו חיי החברה שלי :\

למה נולדתי עם נימוסים? למה אני פשוט לא יכולה לצעוק על אחרים על מה שהם עושים?

ועכשיו אני לא מבינה למה הן עשו את זה, מתוך צביעות בגלל שצריך להגיד לכולם סליחה או בגלל הלב, והאם דבר כזה עושים בשליחת סמס?

אז שתיהן רשמו לי סליחה שפגעתי, תחמנתי, שיקרתי, השפלתי, העלבתי בכוונה או לא בכוונה, כל אחת בסמס אחר זמנים שונים.

א עניתי להן כלום, אני לא יודעת למה, אולי בגלל שאין לי מה להגיד? או בגלל שאנילי כוח מהן כבר והן שלחו מתוך צביעות, כי הרי היום הזה הוא מלא בצביעות, כדי שיסלחו לנו שם למעלה, ובלי להעליב או משו..

למה לי להגיד סליחה לאנשים? הרי שנה שעברה אמרתי לכולם גם למי שלא היה צריך ועובדה השנה שעברה עלי לא הייתה הכי מדהימה, והיא גם לא הייתה במצב סביר, היא הייתה פשוט גרועה שכל יום שחזרתי הרגשתי כאילו בא לי לצעוק ולבכות חזק יותר מהקודמת

ועכשיו לפני שאני לוחצת על שמור וכל מי שנכנס רואה, אני חושבת אם ישלי עוד משהו לומר, אבל אני לא יודעת עם כדאי..

לא נורא יהיו עוד פוסטים, אני אלך להתקלח, ואחפוף את השיער, מחר אני אהיה כל הזמן עם שיער אסוף, כדאי שרוב הזמן ואז אני לא אצטרך לחפוף כי במילא אין מקלחות, ואני יוצאת לטיול של הצופים..

ואולי עכשיו אני מתלהבת אבל בקרוב מאוד זה יהיה ממש כמו בסיורי שלח בבית ספר, אני חושבת..

אוהבת אותך ילד, מתי תבין? כניראה שלעולם או שפשט הבנת ואתה מתעלם

כדאי שאלך לישון כי אני צריכה לקום ב4:30 אז לילה טובה עולם, מה שלום כולם? D:

לירי ♥

אחרי זמן רב שלא יצאתי מהבית בימי שישי בערב, או בכלל כל חיי חברת ילדות מהגן הזמינה אותי לבוא לשבת איתה ועם חבריה, בפארק,

בהתחלה שזה התחיל מאסמים

"אז את יוצאת בסוף?" היא מסמסת ואני עונה לה, "לאן?"

"כאילו לבוא איתנו" היא אומרת ומוסיפה סמיילי קטן, ואני נשבעת לכן זה הפעם הראשונה שהרגשתי כאילו הסמיילי שורף אותי, כלכך הרבה סמיילים שחשבתי שאני כבר מייאשת אותם והם בסה"כ רוצים להיות נחמדים.

שלחתי לה בסדר ואחרי זה עוד כמה אסמסים של את בטוחה, "ברור רוצים שתבואי" וזהו שיכנעה אותי, לקחתי את מה שראיתי ראשון בארון ובגלל שהיה 10:45 בלילה ויש חושך לא ראיתי בדיוק(גם לא היה לי כוח להדליק את האור) בסוף הסתבר שלקחתי מכנס ג'ינס ארוך למזלי וחולצה שקיבלתי מאחותי שקנתה לי בחו"ל(זה טוב P:)

לקחתי את האוזניות והנייד ויצאתי החוצה,בגלל שיה לי הליכה של 5 דקות וכמובן שעשיתי אותה בקצת יותר כי ללכת ולהסתמס וגם לשמוע מוזיקה זה קצת מסוכן, מילא הייתי שומעת מה קורה בחוץ, מה שלא רציתי..

הגעתי לשמה וחברתי ישר באה וחיבקה אות מראה לי שאפשר להיפתח, אמרתי שלום לכולם בעוד היא מציגה אותן מזכירה לי מי זה כל אחד, אחד מהם שנאי כבר מכירה מהצופים באה וחיבק אותי ותוך שניות אני מרגישה שאני באוויר, ולא כמטאפורה.

זה היה כלכך מביך אך גם כיף שסופסוף אני נהנת בחברה של מישהו ולא מרגישה משהו אחר שכולל עצב ודיכאון..

ישבנו מדברים מרכלים, כמובן שהם אני רק הקשבתי מנסה להבין מי זה מי ועל מי הם מדברים, להתאים בפרצופים לשמות כמו שאומרים, אני חושבת.

אחרי שעה נמאס לשבת ושל הצקות על כמה שאני נמוכה ועל כמה שהיא נמוכה היינו שתיים נמוכות.

ירדו למטה והיה קצת מעשמם אבל הגיע הכיף והטימטום, הם מציאו משחק מפגר אך מאגניב ומצחק שיגרום לכל אחד להיראות מסטול גם אם לא שתה או עישן..

ואז התיישבתי ליד הבנות והתחלנו לדבר, ואז הכה בי שכבר 1:30 והזמן עבר בטיל, היה קצת יותר משעמם וברור שאם הייתי נשארת עוד כמה דקות הם היו מוצאים עוד איזה משהו לעשות אבל היה לי כלכך קר כי כמו טמבלית שחכתי להביא סווצ'ארט

אבל לא אכפת לי כי נהנתי נורא, ואני בטוח נשמעת כמו מישהי בת 42 אבל אני בת 15 עוד כמה חודשים 16 P:

ומה שהבנתי אתמול, סמיילים יכולים לרצוח גם עם יש כוונות טובות XOXO

לירי :)