הפחד הכי גדול שלי זה לאבד את אח שלי בצבא.. (הוא בקרבי)
כתבתי על זה משהו...
ישבנו
כולנו, דנה הרימה את הגיטרה שלה והתחילה לנגן "רצית לעוף, רצית כבר
הלאה" היא התחילה לשיר. הסתכלתי על כולן וראיתי את נעמה, ראיתי שהשפתיים שלה
לוחשות משהו. "בבקשה תפסיקו", היא לחשה, אבל אף אחת לא שמעה אותה, ודנה
המשיכה. "בבקשה תפסיקו" היא המשיכה למלמל שוב ושוב, כמעט לעצמה. ראיתי
איך העיניים הכחולות והעצובות שלה מתמלאות דמעות, ודמעה אחת זולגת לה מהעין, יורדת
על הלחי ונופלת על הרצפה. "אני רציתי לשיר, אתה הרמת גיטרה", דנה המשיכה
לשיר ולנגן, ונעמה , שכבר הייתה מלאת דמעות ולא הפסיקה למלמל, פשוט זרקה את התיק שלה
על הרצפה ורצה.
"נעמה"
קראתי לה, רצה אחריה. מצאתי אותה יושבת על האדמה, בוכה. הרגשתי מוזר, אף פעם לא
ראיתי את נעמה בוכה, אף אחד לא ראה אותה בוכה, היא תמיד הייתה כל כך מאושרת
ושמחה.. חוץ מהניצוץ שמחה שלא היה לה... הכרתי אותה שנה, אבל בעצם לא הכתי אותה
בכלל. אף פעם לא חשבתי עליה בתור בן אדם שיכול לבכות, שעצוב לו. היא תמיד נראתה כל
כך מאושרת, ופתאום היא בכתה. "מה קרה נעמה?" שאלתי אותה. היא התעלמה
ממני, כאילו לא שמה לב שאני עומדת לידה, והתחילה ללחוש בבכי, לא אלי, פשוט לאוויר.
"היה לי פעם אח, קראו לו עמית. אחי הגדול, עמית. למרות כל הריבים שהיו בנינו,
הסתכלתי עליו בתור מודל לחיקוי. הוא תמיד היה שם בשבילי. האח הגדול שעוזר שקשה,
שמציק ושמצחיק. הוא היה בשבילי אח וחבר. כשהייתי בת 14 עמית היה בן 18, הוא
התגייס. כל מה שעמית רצה זה לשרת בקרבי, וזה מה שהוא עשה, הוא הלך לצנחנים. אחרי
שנה עמית השתתף במבצע ובשדה הקרב הוא.. הוא נהרג. הוא הלך מקדימה, כזה הוא היה,
מוביל. כדור פגע בו, ועם כל הבלגאן שהיה שם לא היה לו סיכוי להינצל." ישבתי
המומה, לא ידעתי מה להגיב, אבל נעמה לא הפסיקה לדבר, דמעות זלגו מהעיניים שלה והיא
המשיכה. "ללוויה שלו לא הגעתי, לא יכולתי להגיע. אני זוכרת את הרגע הזה
שהמפקד שלו הגיע אלינו הביתה. רק אני הייתי בבית, ההורים עבדו, והייתה לי תחושה
שמשהו רע קרה. כשאמא הגיעה הביתה רצתי לחדר, לא יכולתי להיות יותר עם המפקד,
התחושה הרעה השתלטה עלי. סגרתי את החדר, אבל בכל זאת יכולתי לשמוע את המילים שלו,
את המילים שאמרו את הדבר שהכי פחדתי לשמוע, שהוא נהרג." נעמה השתתקה, היא
הסתכלה עלי לרגע והמשיכה. "חודש אחרי שזה קרה עברתי לפה, לגור עם דודה שלי.
ההורים שלי ישבו בחדר שלו עם אחים שלי, הדליקו נרות בכל הבית ולא הפסיקו לבכות.
ואני? אני רק רציתי לשכוח שזה קרה, לשכוח ממנו. אני נתתי לו ללכת, הייתי צריכה
להיאבק, להגיד לו שלא ילך לקרבי, ולא עשיתי את זה.. שמרתי את הפחדים שלי לעצמי,
וזה מה שקרה. אני לא יכולתי לחיות עם זה, אז עברתי לכאן וחייתי חיים חדשים,
בלעדיו. אבל אני לא יכולה לשכוח ממנו, זה כל כך קשה, אני מדחיקה את הכאב הזה כל
יום ובכל זאת הוא לא עוזב אותי, אני מרגישה כאילו הרוח שלו רודפת אותי, כאילו
הנשמה שלו, הולכת אחרי, הנוכחות שלו לא עוזבת אותי. לשמוע את השיר הזה, את המילים
האלה, מעלה לי את כל הזיכרונות מאותו הרגע ששמעתי שהוא נהרג." נעמה נראתה
כאילו היא רוצה להגיד עוד משהו אבל עוצרת את עצמה. "זה לא שהיה לי אח, זה
שעדיין יש לי, הוא חי בתוכי כל יום, וזה הורג אותי.. אני מרגישה שהמוות שלו הרג גם
אותי, שאני מהלכת מתה בין כולם. כי הוא לא סתם מת, הוא בא כדי לעזור למדינה שלו, והוא
נרצח."
היא שתקה
לרגע, בהתה באוויר, ואז הסתכלה עלי, היא הבינה שהיא סיפרה לי הכל. "אני לא
סיפרתי על זה לאף אחד, אל תגידי את זה למישהו, בבקשה, אני רוצה להשאיר את זה כאילו
זה אף פעם לא היה." שתקתי, לא ידעתי איך להגיב. פשוט חיבקתי אותה חיבוק גדול
והיא נפלה עלי, הרגשתי בחיבוק שלה משהו שלא הרגשתי אף פעם בא ממנה, הרגשתי שהיא
צריכה אותי. "אני תמיד פה בשבילך" לחשתי לה.
זה
הסיפור של נעמה, או לפחות החלק שאני יודעת ממנו. היום, 10 שנים מאז שזה קרה, נעמה
כבר לא מכחישה את המוות של אחיה, היא באה לקבר שלו כל שבוע ומספרת לו מה קרה לה באותו
שבוע. כשנעמה התחתנה היא הלכה להתחתן ליד הקבר, כדי שאחיה יהיה בחתונה שלה. והיו,
היום יש לנעמה ילד אחד, היא קראה לו עמית. העצב בעיניים של נעמה נשאר, יכולתי
לראות את המועקה שיש לה. אבל כל פעם שהיא הסתכלה על עמית הקטן, יכולתי לראות אצלה
ניצוץ קטן של אושר.
אני יודעת שבדרך כלל אנשים בקושי קוראים ולא מגיבים בכלל אבל אני באמת צריכה שתגידו לי איך זה, אבל בכנות, כי אני פשוט לא יכולה לקרוא את זה אז אני לא יודעת אם זה יצא טוב או לא...
זה נראה יותר ארוך בוורד XD
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
fucking unicorn