תקופה טובה עוברת עליי.

הכל מסתדר ומתאזן.

סיימתי סוף סוף עם פנימית. ואפילו עברתי ולא אצטרך לחזור לשם בקיץ. לא צריכה יותר לראות בכל יום המוני אנשים זקנים וחולים ולהרגיש חסרת אונים מולם ורק לקוות שהסבל שלהם יסתיים מהר. לא עוד הדסה עין כרם עם התחרותיות שלה והאפרוריות והניכור.

היה לי שבוע חופש. קראתי שני ספרים. זה לא קרה כבר כמה שנים שסיימתי ספר שלם ביום. באמת הייתה לי מספיק שלוות נפש בשביל לשבת ולטבוע בעולם של מישהו אחר. התגעגעתי לזה. זה עשה לי טוב.

קניתי כרטיס טיסה לטיול בדרום אמריקה לקיץ. טסה לחודשיים באוגוסט לברזיל ומשם כבר נראה. חיכיתי לזה כל כך הרבה שנים וכבר חשבתי שזה אבוד, והנה החלום מתגשם. אני טסה לשם. אני אראה עולם. אני אפגוש את המשפחה שלי בארגנטינה. אני אגשים חלום. 

התחלנו אתמול את מחלקת ילדים. אני נהנית מכל רגע. בחיים לא חשבתי ולא דמיינתי ולא תארתי לעצמי שאני יכולה להרגיש כל כך בנוח מול מטופל. אבל הילדים פשוט מרגיעים אותי. אנחנו מתחברים. הם מעניינים אותי. חשוב לי לדעת מספיק כדי להרגיש שאוכל לעזור להם. אני רוצה ללמוד. אני רוצה לדעת. אני לא מכירה את התחושה הזאת, וזה מדהים.

הוא מקסים אותי. הבחור שלי. לא אקרא לו החבר שלי כי אנחנו עוד לא שם. אבל הוא טוען שאנחנו "יוצאים", whatever that means. אני לא ישנה כמו שצריך מאז הפעם האחרונה שנפגשנו כי אני לא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אני מעבירה בראש כל נגיעה וכל נשיקה וכל שיחה. אני מדמיינת שיחות עתידיות ורגעים אינטימיים. החיוך לא יורד לי מהפנים גם כשאני ממש ממש מנסה, הפינות של השפתיים פשוט עולות בחזרה למעלה. זאת הרגשה מדהימה, באמת. הייתה לנו כזאת התחלה קשה ומעצבנת וזה כל כך משמח שהצלחנו להתגבר על זה. האו מתקשר אליי, הוא שולח הודעות, ואני מרגישה הכי אמיתית והכי חופשייה איתו. זאת מערכת היחסים הזוגית הראשונה שלי ואני מתנהגת כמו ילדה מאוהבת, אבל לא אכפת לי, כי זה עושה אותי מאושרת.

וכמובן, מה שמחזיק את האושר שלי ביחד ומאפשר לי ביטחון גם במחלקה וגם בזוגיות- אני שוקלת 50 קילו. רק עוד 5 ליעד.