השאלה בפוסט הקודם חשובה לי, אבל אני חייבת לכתוב משהו על האירועים האחרונים אז אקפיץ את הפוסט הקודם ביום אחר.

קודם כל, לא משנה מה הדעה הפוליטית שלי או של אחרים, הרצח של גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח זכרונם לברכה, הוא מזעזע ועצוב וכואב. נערים, ילדים, שבקושי הספיקו לחיות וכבר אבדו לנצח- זה נורא. זה כואב לי לא רק כיהודיה וכישראלית, זה כואב לי כאדם. זה לא נתפש לי בראש שאנשים מסוגלים לעשות דבר כזה אחד לשני. זה רוע טהור.

אבל.

קשה לי נורא עם התגובות והקולות הלאומניים שאני שומעת מכל עבר.

חשוב לי לציין שאני במקור מהדרום, חצי מהמשפחה שלי גרים בקיבוץ שגובל בעזה, חייתי מספיק שנים תחת איימת הקסאמים והגראדים. אנשים טובים שאני מכירה מקרוב נפגעו בגוף וברכוש מהמתקפות מעזה. אז שלא תחשבו לרגע שאני תמימה או חיה בבועה.

ובכל זאת, אתם לא תשמעו ממני אמירות כמו "צריך למחוק את עזה ולהקים שם מגרש חניה". או "כל הערבים טרוריסטים וצריך להשמיד את כולם".

ממש לא.

אדם הוא אדם הוא אדם.

כולנו, לא משנה הדת, הגזע, המין, הנטייה המינית, הדעה הפוליטית-מדינית או החברתית-כלכלית, רמת המשכל, כמות הכסף בבנק, אם טבעוני או קרניבור. שום דבר לא משנה את העובדה הפשוטה שכולנו אנשים. לכולנו יש או הייתה אמא שאוהבת אותנו ודואגת לנו.

בשירת דבורה מתוארת אמו של סיסרא, שר המלחמה של יבין מלך חצור, אשר הובס על ידי יעל אשת חבר הקיני במהלך מלחמתו של ברק בן אבינעם. "בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב: מַדּוּעַ, בֹּשֵׁשׁ‏ רִכְבּוֹ לָבוֹא מַדּוּעַ אֶחֱרוּ, פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ, תַּעֲנֶינָּה; אַף-הִיא, תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל, רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה: צֶבַע רִקְמָתַיִם, לְצַוְּארֵי שָׁלָלוֹ" ספר שופטים, פרק ה' פסוקים כ"ח-ל'.

בחרתי להביא את שני חלקי הפסוק בכוונה. כדי שתראו שאני לא סתם אומרת שכל האנשים הם טובים ותמימים, הרי היא מחכה לבנה שישוב מנצח מהמלחמה ויביא לה שלל מהעבריים, כולל את בנותיהן לשמש כשפחות עבודה או מין או שניהם. אך אני רואה בחלק הראשון של הפסוק משהו אחר. אני רואה אם שדואגת לבנה. אם שאוהבת אותו ורק רוצה שישוב אליה. בדיוק כמו האמהות של גיל-עד, נפתלי ואייל זכרונם לברכה. 

וכן אני משווה. אני משווה בין המשפחות של הנערים החטופים למשפחות הרוצחים. אמנם הפשעים אינם דומים ואינם משתווים בשום צורה אחד לשני, והרוצחים צריכים להיתפס ולהיענש באופן מקסימלי, אך גם הנערים ומשפחותיהם והזרם הפוליטי אליו הם משתייכים אינם תמימים בעיניי. אלה אנשים שבוחרים בכוונה תחילה להתגורר וללמוד באזור מסוכן ושנוי במחלוקת. אנשים שבוחרים לרסק בכל פעם מחדש את האופציה להסכם מדיני. גם הם פושעים בעיניי.

אמו של אחד החשודים בחטיפה והרצח אמרה ש"אם הוא ביצע את החטיפה אהיה גאה בו. גידלתי את ילדיי על ברכי הדת, הם בחורים דתיים, ישרים ונקיי כפיים ומטרתם להביא לניצחון האסלאם". אמירה כזאת מיד מעוררת אצלנו אנטגוניזם. איך היא מעזה לברך את בנה על פשע חמור שכזה?! אך עלינו לזכור שהיא מגיעה מתרבות אחרת, מדת אחרת, זו אמונתה וכך היא גידלה את ילדיה, וזו זכותה המלאה.

מעניין לדעת, שלפי דת האסלאם, מוסלמי רשאי לצאת למלחמת ג'יהאד כנגד מדינה שכבשה אדמה שבה הוא התגורר ולפני הכיבוש הזר הייתה מוגדרת דאר אל-אסלאם (דאר אל-אסלאם=ארץ שבה יכול המוסלמי לקיים את דתו באופן חופשי, וכזאת הייתה ארץ ישראל, או פלשתינה, לפני קום מדינת ישראל). זה גם תואם את הזכות להתנגדות צבאית כנגד כיבוש אשר אושרה ומוכרת על ידי האו"ם והחוק הבינ"ל. לפי תפישה זו, מלחמה של העם הפלסטיני כולו כנגד מדינת ישראל היא לגיטימית ויכולה אפילו להיות מוכרת בעולם. בעיקרון חובה על המוסלמי להמתין שמנהיגו (במדינות דמוקרטיות הכוונה לראש הראשות, נשיא המדינה או ראש הממשלה במידה והם מוסלמים) יצא בהכרזה רשמית על מלחמה לפני שהוא פועל בעצמו. למנהיג מותר להכריז מלחמת ג'יהאד רק אם הכובש רודה באופן אקטיבי בנתינים המוסלמים, ומדינת ישראל לשמחתי עדיין לא שם לגמרי. אך ארגונים קיצוניים כגון חמאס ואל-קאעידה לא מחכים להכרזה כזאת על ידי הרשות הפלסטינית. הם הכריזו בעצמם על מלחמת ג'יהאד בישראל. הם מציגים את מנהיגי המדינות הערביות ככופרים ולפיכך הם רשאים לפעול על דעת עצמם. זו פעולה של זרם קיצוני בקרב הפלסטינים. בדיוק כפי שציבור "המתנחלים" הוא זרם קיצוני של היהודים הישראלים.

לפי תפישת עולם זו גדל החשוד, בזה הוא מאמין, והוא פעל לפי אמונותיו. וזה לא בסדר. חייבת להיות הפרדה בין אמונה ודעות יהיה אשר יהיה מקורן לבין לקיחת חיים. הזכות לחופש דת והזכות לחופש מחשבה ודעה לא יכולות לבוא על חשבון הזכות לחיים. אך מה ההבדל בינו לבין יהודים שבוחרים במודע לסכל את תהליך השלום? הם לא פוגעים בחיי אדם? אמנם בעקיפין ולא במו ידיהם, אך הם עדיין אשמים מצידם במלחמה המתמשכת בין שני העמים. וכל זאת בשם האמונה שזוהי אדמנו שניתנה לנו מהאל. ארץ ישראל השלמה. כך הם חונכו ובזה הם מאמינים. ובדרך זו הם פוגעים בזכות לחיים ולביטחון של הישראלים כמו גם של הפלסטינים.

האזכור של אם סיסרא בשירת דבורה נעשה בנימה מזלזלת, הדרך שבה בנויה השירה נועד ליצור בקורא אנטגוניזם כלפי אישה זו. הקורא כבר יודע שסיסרא הובס ואז שומע על האם שמחכה לו בחוסר וודאות, וכך מצופה מהקורא ללגלג על בורותה וטיפשותה. ולמה השירה בנויה כך? כי היא אם האוייב, אשר מצפה למפלתנו, היא רק רוצה לקבל את שפחותיה העבריות, ולכן עלינו לשנוא אותה. דבורה אפילו לא קוראת לה בשמה, היא פשוט אם הרוע המובס. זה נועד לחזק ולחדד את עליונות העבריים מול האוייב. ניצחנו אותך, את לא תקבלי דבר מאיתנו. את עלובה. את אפילו לא שווה מספיק כדי להזכיר את שמך.

והתחושות שאני מקבלת מהתגובות של הסובבים אותי לטרגדיה האחרונה ולמצב הבטחוני באופן כללי, הן בדיוק כאלה. הערבים הם האוייב. צריך להשמיד ולהשפיל אותם. הם לא ראויים לטיפת מחשבה. הם לא בני אדם. כך נראית החברה שלנו היום, לאומנית וכוחנית, וזה התחיל לפני אלפי שנים, בתנ"ך אשר לפיו מעוצבים חיינו ולפיו אנו מחונכים כיהודים.

אך זה לא נכון. זה לא אמור להיות כך. 

דווקא המשנה והגמרא מזכירות לנו את הצד השני של הדברים. מתוך מסכת ראש השנה: "שיעור תרועה כג' יבבות : והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים. אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב: יום תרועה יהיה לכם ומתרגמינן יום יבבא יהא לכון וכתיב באימיה דסיסרא: בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל." תקיעות השופר הנהוגות בראש השנה, אמורות להישמע כיבבה, כפי שיבבה אם סיסרא כשבנה לא שב אליה. בהגדה של פסח אני אומרים: "שפוך חמתך על הגויים" ושופכים מעט מהיין. כך נזכור שגם בנצחון ישנו עצב, עצב הגויים, עצב המפסידים. כולנו ילדי אלוהים. הוא נעצב על כל אבדה. כולנו אנשים וכולנו שווים. חבל לי שרובנו לא מכירים את הצד הזה של היהדות. הצד הרחום, הצד האנושי. גם אני לא הכרתי את הצד הזה לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, וזה באמת ובתמים עצוב לי להבין עד כמה חד גונית ההיכרות של רובנו עם הדת שגדלנו בתוכה.

חיים גורי בשירו "אמו":

לִפְנֵי שָׁנִים, בַּסּוֹף שִׁירַת דְּבוֹרָה,

שָׁמַעְתִּי אֶת דּוּמִיַּת רֶכֶב סיסרא אֲשֶׁר בּוֹשֵׁשׁ לָבוֹא,
מַבִּיט בְּאֻמּוֹ שֶׁל סיסרא הַנִּשְׁקֶפֶת בַּחַלּוֹן.
אִשָּׁה שֶׁפַּס כֶּסֶף בַּשַּׂעֲרָה.

שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה,
צֶבַע רְקַמְתִּים לְצַוָּארִי שָׁלַל, רָאוּ הַנְּעָרוֹת.
אוֹתָהּ שָׁעָה שָׁכַב בָּאֹהֶל כְּנִרְדָּם.
יָדָיו רֵיקוֹת מֵאֵד.
עַל סַנְטֵרוֹ עִקְּבוֹת חֲלֵב חֶמְאָה וְדָם.

הַדּוּמִיָּה לֹא נִשְׁבְּרָה אֶל הַסּוּסִים וְאֶל הַמֶּרְכָּבוֹת,
גַּם הַנְּעָרוֹת שָׁתְקוּ אַחַת אַחר אַחַת.
שְׁתִיקָתִי נָגְעָה בִּשְׁתִיקָתָן.
אַחַר זְמַן-מַה שָּׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ.
אַחַר זְמַן-מַה כָּבוּ הַדִּמְדּוּמִים.

אַרְבָּעִים שָׁנָה שְׁקֵטָה הָאָרֶץ. אַרְבָּעִים שָׁנָה
לֹא דָּהֲרוּ סוּסִים וּפָרָשִׁים מֵתִים לא נָעֲצוּ עֵינֵי זְכוּכִית
אֲבָל הִיא מֵתה, זְמַן קָצָר אַחר מוֹת בְּנָהּ.

חיים גורי מתאר את סבלה של אם סיסרא כאישה לכל דבר, כאם. הוא מתאר את שיער השיבה שלה. לפתע היא נראית אנושית. הוא מחבר את הקורא אל האם המודאגת שרק מצפה לבנה שישוב אליה. בדיוק כפי שאמותיהם של שלושת החטופים זכרונם לברכה ציפו לשובם. בדיוק כפי שאמותיהם של החשודים חרדות לשלומם. 

אנחנו חייבים לזכור שגם האוייב הוא אנושי. אל לנו לייחל לחיסול מוחלט של כל העם הפלסטיני בגלל קבוצה של קיצוניים. בדיוק כפי שאנחנו לא רוצים שהעולם ישנא אותנו ויתנכר למדינת ישראל בגלל קבוצה של קיצוניים מתוכנו. אנחנו חייבים לזכור תמיד שלכל חייל של האוייב יש אמא שמחכה לו בבית. יש להם משפחה. יש להם חיים שלמים. בדיוק כמו לחיילים הישראלים. ובדיוק כמו האזרחים הישראלים שנפגעים בפיגועי טרור או הפצצות, גם האזרחים בעזה נפגעים מאש כוחותינו.

ורק אם נצליח להגיע להסכם מדיני, רק אם נבטל את הלגיטימציה של ארגוני הטרור הקיצוניים לקיים מלחמת ג'יהאד נוכל להגן על כל האמהות הללו מכאב הלב של אובדן ילדיהן.

רק אם תהיה מדינה פלסטינאית לצד זו היהודית נוכל למנוע את המשך הרציחות חסרות הפשר והכואבות עד אין קץ הללו.

רק אם נדע להוקיע מתוכנו את הזרמים הקיצוניים, אם נשכיל כחברה לעצור את המגפה הלאומנית והגזענית שתקפה אותנו נוכל לעשות זאת.

בדיוק כפי שאנו מצפים מהם לעשות עם הזרמים הקיצוניים שלהם.

אסור לתת לגיטימציה לאמירות גזעניות. אסור לנו לאבד צלם אנוש.

כי כך אנו לא טובים יותר מהרוצחים. בדיוק להיפך.

אנחנו רוצחים שקטים שמלבים את אש המלחמה.

חיים גורי מסיים את השיר בתזכורת. הארץ שקטה ארבעים שנה. לא לנצח. רק ארבעים שנה. ניצחנו אוייב אחד, אפילו אמו כבר איננה, אך הרוע עוד חי וקיים. המלחמה לא נגמרת. היא לא תסתיים בגלל שאשם אחד הובס. אם נתפוס ונחסל את החוטפים, הארגון יישאר. ואם נחסל את החמאס, יקומו אחרים. הצורך שלהם במלחמה יישאר כל עוד הם עם כבוש. הנקמה קורצת והיא מתוקה, אך זו אינה הדרך לסיים את הכאב. אסור לנו לשכוח שהאוייב קיים גם בנו. לכל עימות יש שני צדדים. אנחנו לא תמימים בסיפור. ועלינו להיות חזקים יותר, גדולים יותר, אפילו נעלים יותר אם תרצו, ולעצור את החלק שלנו בסכסוך. וזה קשה וזה מפחיד. תמיד מפחיד להיות הראשון שמניף דגל לבן, הראשון שמניח את הנשק. אבל המצב לא יכול להימשך כך. המלחמה חייבת להסתיים. לפני שנאבד את עצמנו בתוכה. בתוך השנאה והזעם. בתוך הכאב והגזענות. והשינוי מתחיל בנו. אני יכולה למתן את הקרובים אליי, את המשפחה שלי, את העם שלי, לא את הצד השני. כל אחד מהצדדים צריך אנשים אמיצים שיצעקו- מאסנו במלחמות סרק! די למוות מיותר!

אנחנו רוצים שלום, ואנחנו רוצים אותו עכשיו.