תתרגלו, כל הפוסטים שלי הולכים להראות בדיוק אותו הדבר בזמן הקרוב.

קורים לי בדיוק 3 דברים בחיים עכשיו.

המבחנים

החבר

המשקל.

ואני מדוכאת והולכת לחפור. כל יום. על אותם הדברים.

פפפפ

תכלס הסיבה שאני כותבת היום היא המשקל...

פשוט מקודם רק עדכנתי ברשימות אבל הרגשתי שזה מספר שמצריך פוסט.

46.2

הכי נמוך שלי.

יותר מבתקופה הרעה לפני שנתיים. כשהייתי פרואנה ובולימית וכל מה שעשיתי חצי שנה היה לתכנן איך לא לאכול.

ועכשיו זה כל כך אחרת.. אני פשוט לא אוכלת. בלי תכנונים. בלי כלום. כשבא לי לאכול, אוכלת. ז יוצא מעט כי אני לא מסוגלת באמת להכניס שום דבר. לא היה לי בולמוס אחד מאז שזה התחיל. בעצם אחד היה. ואז הקאתי. אבל בולמוס אחד בחודשיים וחצי של הרעבה זה מרשים. ומפתיע. ומוזר.

ואני מגיעה ליעד בשבוע הבא. בטוח.

מעניין למה אני לא יותר שמחה על זה...

אני פשוט כל כך מדוכאת שגם ההצלחה הזאת לא מספיקה לי...

אז אני לא מצליחה ללמוד כי אני מדוכאת וטיפשה

יאי

מטומטמת

אתמול יצאנו לדייט

הוא אכזב אותי

אני הצעתי שנצא וביקשתי ממנו שזה יהיה דייט אמיתי ושנתלבש יפה ונשב במקום נחמד

והייתי במצברוח זוועתי אתמול. זוועתי.

אבל לא וויתרתי לעצמי, ויצאתי בכל זאת.

לבשתי שמלה לבנה מהממת

התאפרתי

שמתי קרם גוף! אני בחיים לא שמה קרם גוף

ואפילו שלחתי לו הודעה לפני שיצאנו שיתלבש יפה

והוא לא עשה את זה

אז היה לי קר והרגשתי over dressed לידו

והוא לא תכנן שום דבר.

לא חשב על מה נעשה, לא בדק אוטובוס לפני

רציתי שהוא יהיה רומנטי וחמוד ויגרום לי להתרגש

שיאמר לי שאני נראית טוב כשיצאתי מהבניין

אבל הוא לא עשה את זה

והיה לי קר, והייתי מאוכזבת וכבר הייתי מדוכאת כל היום מלפני

ופשוט התחלתי לבכות

לא בקטע היסטרי

אבל דמעות פשוט לא הפסיקו לרדת לי מהעיניים

כל הזמן שחיכינו לאוטובוס ובנסיעה ועד שהגענו לבר

הייתי כל כך מאוכזבת ולא היה לי כוח ולא היה לי חשק לדבר בכלל

אבל התגברתי על עצמי

שתיתי יין

שעל בטן שדי ריקה כבר חודשיים זה אחד החזקים

וזה עודד אותי

והוא דיבר מלא.. סיפר לי כל מני דברים על הצבא שלו

זה היה טוב כי ממש לא התחשק לי לדבר

ואז חזרנו

ופשוט הרגשתי שאני לא יכולה לחזור לחיים האמיתיים

ללכת לישון עכשיו ולקום בבוקר לדיכאון וללימודים

אז גררתי אותו לחדר שלי והכרחתי אותו לשכב איתי ולא עזבתי ולא שיחררתי גם אחרי שאיזה עשר פעמים הוא אמר שהוא עייף

לא יכולתי לתת לערב להסתיים

הרגעים היחידים ביום שאני לא עצובה הם כשהוא נוגע בי

לא כשמדברים

המגע

חיבוק

נשיקה

ליטוף

רק זה מוחק לי את המוח

אני מתמסרת למגע ופשוט שוכחת הכל

ואני מפחדת

מפחדת שאני עדיין מנצלת אותו

שאני משתמשת בו בשביל הכמה שעות הבודדות האלה בשבוע

הזמנים היחידים שאני לא מרגישה אבודה בתוך הערפל החדגוני והמשתק הזה

אבל זה הולך להמשיך ככה

עד שהתקופה הזאת תסתיים

עד שאטוס

ובאוקטובר כשאחזור, נראה כבר מה יהיה...