מבחנים מבחנים ועוד מבחנים

כיף גדול

כמובן שעוד לא התחלתי ללמוד היום

אבל עשיתי מסיבת ריקודים בחדר בתחתונים... זה היה נחמד ומשחרר.

בפגישה עם הפסיכולוגית השבוע איבדתי את היכולת לדבר.

זה היה אחד המלחיצים.

זה קורה לי לפעמים בבקרים או אחרי שהייתי כמה שעות לבד שלוקח לי קצת זמן להוציא מילים מהפה,

אבל אף פעם לא ככה.

דיברנו והיא אמרה כמה דברים שאני יודעת אבל מאוד משתדלת לא לחשוב עליהם כי זה כואב,

ושתקתי.

ואז רציתי לומר משהו.

וניסיתי.

והפה שלי לא זז.

פשוט סרב לזוז.

זה קורה לי לפעמים גם כשאני מפחדת לומר משהו ואז אני צריכה לשכנע את עצמי לדבר ועושה "שלוש ארבע ו" עד שזה יוצא. אבל כשזה קורה אני מסוגלת לעשות את השכנועים העצמיים האלה בקול. והפעם גם את זה לא הצלחתי לעשות. לא יכולתי להזיז שריר בפנים. אז התחלתי לבכות. והיא לא הבינה שזאת הסיבה שאני בוכה אז היא המשיכה לדבר ולדבר ולדבר והיא חשבה שאני בוכה בגלל מה שהיא אומרת. שזה חלקית נכון, אבל הרבה מזה היה כי נהייתי אילמת. בסוף הצלחתי לשכנע את הגוף שלי לקחת נייר ולכתוב. אני מניחה שנדבר על זה שבוע הבא. 

דיברנו על זה שאני חסרת אחריות. שאני מסרבת להבין שיש לי אחריות לגוף שלי ולחיים שלי ולחולים העתידיים שלי ושאני צריכה להתאמץ להיות טובה יותר כדי לא לפגוע באף אחד מהדברים האלה. וברור שאני יודעת את זה. המוטיבציה היחידה שיש לי להמשיך ללמוד למבחנים היא האחריות לחולים. הסיבה היחידה שאני אוכלת ושכבר עליתי קילו השבוע היא שאני מבינה שאני צריכה אנרגיה בשביל ללמוד ושלא לאכול מספיק פוגע בגוף שלי ושפגיעה בעצמי פוגעת גם באנשים שאוהבים אותי. אין לי מוטיבציה אחרת חוץ מהמחוייבות לאנשים. זאת הסיבה היחידה שאני עוד נושמת. 

אבל לפעמים זה לא מספיק.

לפעמים אני ממש ממש ממש רוצה לעשות משהו, אבל הגוף שלי לא עושה את זה.

כמו שאני רוצה לדבר ולא מצליחה.

זה בדיוק אותו הדבר.

מלחמה מתמדת. המוח יודע מה נכון לעשות, אבל המפלצת ההרסנית שבפנים פשוט לא מניחה לי לעשות את זה.

ואני לא חזקה מספיק. אני מפסידה כל הזמן. 

הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה לרצות לשנות את זה, ורק אחרי שארצה לשנות את ההרסנות הזאת אצליח לנצח.

ואני יודעת שזה נכון. 

אני יודעת שברגע שבאמת באמת ארצה להרגיש טוב יותר, ברגע שבאמת באמת ארצה לשים את מה שנכון ומה שטוב בראש סדר העדיפויות, רק אז אוכל לנצח בקרב הזה.

כי יש דברים שאני לא רוצה להחליט שאני משנה.

אני לא רוצה להחליט שיותר חשוב שאהיה בריאה מאשר רזה. להיות רזה זה הכי חשוב ולא משנה איך. ואני לא רוצה לשנות את זה.

וזה אומר הכל. זה המקור לכל ההרסנות שלי. העובדה הקטנה הזאת, שאני מוכנה לזרוק הכל לפח בשביל המשקל- זה משפיע על הכל. זה משפיע על היכולת שלי ללמוד. זה משפיע על סדר היום שלי. זה משפיע על מצב הרוח שלי. זה משפיע על מערכות היחסים שלי.

ואני לא רוצה להחליט שאני משנה את זה.

אני מפחדת.

אני מפחדת להיות שמנה שוב.

עליתי קילו השבוע ואני מרגישה כבדה וסתומה וענקית. ואני שוקלת 46 קילו. זה לא הרבה.

אני מפחדת באופן כללי לרצות שדברים ישתנו.

אני לא יודעת איך להיות אחרת.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שיקרה.

אני ממש ממש מפחדת.

וכשאני מפחדת, אני נהיית משותקת. אני לא יכולה לדבר. אני לא יכולה ללמוד. אני לא יכולה לבחור במה שנכון. 

ואני לא יודעת מה לעשות. אני תקועה ואבודה בהתלבטות הזאת.

איך אני גורמת לעצמי לרצות להשתנות?