לאט לאט עוזבת את המקום הזה. שהיה הבית שלי בשנתיים האחרונות. לא יודעת למה. זה לא כי אני עסוקה יותר. זה לא כי טוב לי יותר. אולי זה כי נראה לי שהכל די נשאר אותו הדבר וכבר די נמאס לי לחזור על עצמי.

אבל זה לא הסוף. לא באמת עזבתי. רק ירד המינון.

יש לי דווקא מה לספר היום.

יש לי קראש חדש. בחור בעבודה. צעיר ממני בשנתיים. חייל. גוף מהמם. נחמד אליי. רוסי. סליחה אוקראיני. מעשן. סוף סוף לא לומד איתי. 

אני אוהבת את הרגשת ההידלקות. אני נהנית ממנה. אני אוהבת את ההתכווצות הזאת בבטן כשאנחנו מדברים.

בכל מקרה, זאת לא הסיבה שזה נראה לי ראוי לציון. קראש בא וקראש הולך, זה לא משהו להתרגש בגללו. זאת לא מערכת יחסים.

אבל!

אני מרגישה. 

אחרי שנתיים של יובש.

אני מסוגלת להרגיש.

לא עצב או דיכאון או כעס או דברים שליליים שכאלה.

אני מרגישה משהו חיובי.

וזה ממש משמח.

ועוד דבר שראוי לציון ושמראה על התקדמות מסויימת,

אני התחלתי לדבר איתו.

זה לא בא ממנו.

אני עשיתי את הצעד הראשון.

אחרי שהיה לי כל כך כיף איתו בעבודה והרגשתי קצת יחס מיוחד- 

החלטתי שזהו. די לחכות. די לתת לפחדנות לנצח. שום דבר לא ישתנה אם אני אתן לזמן לעבור ולא אעשה משהו. הוא לא ידע שאני מעוניינת אם לא אתן סימנים. וגם מה זה משנה? אז יהיה מביך בעבודה. מקסימום אני אתפטר. ממש לא נורא. יש לי מספיק כסף לטיול בדרום אמריקה בקיץ. אז הכל בסדר. בכל מקרה אני מרוויחה. או שאני יוצאת עם מערכת יחסים, או שאני יוצאת עם הידיעה שלפחות סוף סוף ניסיתי. עשיתית מאמץ. וזה בתכלס הכי חשוב.

והכי חשוב, שאני שמחה להיות שמחה.

אתמול לקחתי ארבעה כדורים. שניים אסטו לדיכאון ושניים להרגעה. זה היה ב12 בצהריים.

אני לא לגמרי זוכרת את אתמול.

אני זוכרת את הסחרחורת. שלא הצלחתי ללכת ישר. אני זוכרת שהלכתי לישון באיזשהו שלב. ואז קמתי בערב. נסעתי. קצת דפקתי את האוטו בחנייה. 

אני זוכרת שלא היה לי כוח לכלום. אני זוכרת שהלכתי שוב לישון.

אני זוכרת את התכנון לפעם הבאה. בפעם הבאה זה יהיה כל הכדורים. אולי זה יהרוג אותי. אולי זה לא. אבל זה בטוח יפסיק לי את החיים.

כל כך הרבה לעדכן. המון זמן לא כתבתי.

בשבוע שעבר היה קשה. מאוד.

הכל נחת עליי בבת אחת ופשוט לא ידעתי איך להתמודד. התמוטטות אמיתית ומלאה.

לא הלכתי ללמוד. נשארתי בחדר. עישנתי. חתכתי. בכיתי.

כמו ילדה טיפשה.

החיים היו יותר מדי. פשוט יותר מדי.

קשה כל כך בלימודים. אני לא מצליחה להיות טובה מספיק. ללמוד. להתבלט. הפסיכולוגית אומרת שזה בכוונה. שאני דווקא לא לומדת כי אני רוצה להיות בתפקיד הטיפשה. כי ככה עוזבים אותי בשקט. כי ככה אני לוקחת את החדר הסגור שלי איתי לחיים. אני בעצם מסתגרת מול כולם באופן מאוד אקטיבי. וזה קשה. זה קשה להרגיש טיפשה, גם אם זה נעשה בהחלטה מודעת.

בחמישי היה לנו טקס קבלת תואר ראשון. אחד אחד עולים לבמה ומקבלים את התעודה ולוחצים ידיים למליון פרופסורים מול קהל גדול ובני משפחה. ופשוט לא חשבתי שהכבוד הזה מגיע לי. לא מגיע לי לעמוד באותה סירה עם אנשים שהשקיעו יותר, למדו יותר, רוצים יותר, וגם הצליחו יותר. כמו שיש אנשים שקיבלו תואר בהצטיינות יתרה, אני הייתי צריכה לקבל "עברה בקושי". כי זאת האמת. ושוב, זה לא כיף גדול להרגיש נחותה.

בשבוע שעבר ידיד שלי הציע לי לצאת איתו. ואני לא ידעתי מה לעשות. זה הכניס אותי לכל כך הרבה סרטים ולכל כך הרבה דילמות. מצד אחד, אני די נואשת כבר. אני צריכה לנסות לצאת מהקופסא שלי. הוא הבנאדם הכי טוב שאני מכירה. אני באמת אוהבת אותו. יש לנו המון על מה לדבר. כיף לנו ביחד. ומצד שני, אני לא מרגישה אליו משיכה. הוא יותר רזה ממני. אני כל כך מוצפת בתסביכים של עצמי ושל האנשים שכבר בחיים שלי ואין לי מקום לתסביכים של עוד אנשים. אני ממש לא פתוחה למגע. אני לא פתוחה לשתף אנשים בחיים שלי. והתלבטתי באמת המון המון זמן. ואמרתי לא ואז כן ואז שוב לא ועכשיו אני מרגישה חרא. הוא אמר שאני הבחורה הכי מדהימה והכי יפה שהוא ראה. ואני באמת לא מאמינה לזה. אבל זה כבר בפסקה הבאה. אני קקי של בנאדם. המיץ של הזבל. גועל נפש.

אני באמת מנסה להבין למה אנשים חברים שלי בכלל. למה הוא חושב שאני כל כך מדהימה. מה זה הדבר הזה שגורם לאנשים להתסדר איתי מהרגע הראשון. אני צריכה לדעת. אני צריכה להבין. אני לא אצליח לאהוב או לקבל את עצמי לפני שאבין מה לכל הרוחות הם רואים בי. כי אני לא רואה כלום. רק בחורה שמנה ונמוכה שמקבלת החלטות בקלות דעת ובלי מחשבה שמזניחה את הלימודים שלה ולא משקיעה. בחורה עצלנית ופחדנית ואגוצנטרית ולא מצחיקה ולא מעניינת. וישלי עיניים יפות. זה משהו טוב. ואני באמת מתחרפנת מהעניין הזה. אני צריכה להבין. אני חייבת להבין. אחרת לא אצליח להתקדם.

אני מותשת לחלוטין. התחלתי לעבוד במלצרות בסופי שבוע. קשה. מעייף. סוחט. אבל יש לי כסף. אני כל השבוע על הרגליים בלימודים ואז בסופש אני אמורה לנוח, וזה פשוט לא קורה כי אני עסוקה בלעבוד. אני עובדת כדי שיהיה לי כסף לטייל ולקנות דברים ולשלם לפסיכולוגית וללייזר ואני פשוט צריכה כסף ממש ולהורים אין לתת לי. וזה קשה. אני מרגישה כאילו אני עובדת שבעה ימים בשבוע. אני לי מנוחה. וזה מאוד מקשה על חשיבה הגיונית.

לפחות אני יורדת במשקל לאט לאט. נקודת אור קטנה.

שיהיה. אלה החיים. לילה טוב