מזל טוב לי.

הייתי אמיצה ורצינית וחדורת מטרה וזה הצליח.

אני הצעתי לו לצאת. אני ניסיתי ואני יזמתי הכל.

יצאנו בחמישי בערב. ישבנו בבית קפה ודיברנו על החיים.

היה לי נורא נחמד.

לפעמים זה קצת מרגיש כאילו הוא מנסה יותר מדי להרשים אותי, או לצאת בחור רגיש ופגיע כדי שאני ארצה אותו. שזה קצת מיותר ומעצבן בעיניי, אבל אני מניחה שזה יעבור.

בשלב מסויים יצאנו החוצה.

ואז הוא אמר כל מני דברים על כמה שאני מיוחדת ושלא היה לו אף פעם קשר רציני ושהוא תמיד נפגע ושהוא רוצה לנסות ועוד כל מני כאלה.

תכלס אני יודעת שהכל בולשיט. 

הוא נראה טוב. יש לו ביטחון עצמי. סביר להניח שהוא בוחר לא להיות במערכת יחסים אמיתית בדרך כלל.

וואלה לא אכפת לי במיוחד.

אם הוא רוצה קשר ואם הוא לא, אני אזרום.

כי אני רוצה את שני הדברים. 

ברור שאני רוצה אהבה אמתיתי ומכילה ובונה.

אבל אני גם רוצה להתנסות וללמוד ולהכיר את העולם הזה של קשרים רומנטיים.

אני רוצה להכיר מה זה מגע.

אני רוצה להתנשק ולקיים יחסי מין.

אני רוצה ללמוד.

ולא אכפת לי במיוחד אם הוא ייתן לי את הסיפתח ואז זה ייגמר ואני אצא לדרכי לחפש את האהבה האמיתית שלי עם קצת יותר מושג על העולם,

או שזה יקרה דווקא איתו.

באיזשהו מקום אני קצת מנצלת אותו.

אבל לא אכפת לי...

קיצר אחרי כל הדברים האלה שהוא יכל גם לא להגיד כי הייתי מנשקת אותו בכל מקרה כי זאת הייתה המטרה שלי בכל הערב הזה,

הוא ביקש לנשק אותי והסכמתי.

וזה היה קצת מוזר. כל כך לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי מודעת להכל. למרקם ולתחושה ולטעם ולתזוזות ולשניות שעוברות וללשון שצצה לה שם.

אני שמחה שעשיתי את זה כי ככה לומדים, אבל אני צריכה להתאמן על זה חחחח יש עוד הרבה על מה לעבוד. 

וזהו נראה מה יקרה עכשיו. אם הוא ירצה להמשיך או לא ולאן זה יתקדם. 

העיקר שהחיים שלי כבר לא עומדים במקום יותר.

ובגלל שהרגשתי יותר מדי

הרסתי לעצמי.

שתיתי

עישנתי

עישנתי סמים

וההשפעה של הכדורים נעלמה.

ושוב רע לי.

ושוב הכל כואב ונורא

ושוב אין לי כוח לכלום

ושןב אני כישלון

ושוב לא יכולה

ושוב פחדנית ילדותית וטיפשה.

הרבה יותר מדי.
הכדורים משפיעים. ממש.
אני לא סתם שמחה יותר.

אני מרגישה יותר.

ואני לא מתמודדת עם זה טוב.

העור שלי מעקצץ. אין לי סבלנות. מועקה בחזה.

אני לא יכולה סתם לשבת במקום. תמיד חייבת לזוז. תמיד חייבת לעשות משהו. חייבת להרגיש.

ישנה המון ועייפה כל הזמן.

אני לא יודעת מה עובר על הגוף שלי.

בשבוע שעבר עשיתי אבחון להפרעת קשב וריכוז. בכלל חשבתי שזה יצא חיובי לADD ואז זה יצא שדווקא ההיפראקטיביות שלי חריגה!
אני הייתי בשוק. באמת בשוק. זה בכלל לא נראה לי הגיוני.

אני הרי שקטה וביישנית ורגועה.

איך אני גם היפראקטיבית?

אבל זה מתחבר.
אולי הדיכאון הסתיר את זה. אולי תמיד הייתי כזאת אבל גם הייתי מדוכאת.

הרי מה הבעיה שלי עם הלמידה?

שאני לא מסוגלת לשבת על התחת מול הסיכום יותר מכמה דקות.

ואני באמת תמיד צריכה להזיז את הרגל או לגעת במשהו או לשחק בשיער. זה תמיד היה ככה.

אולי פשוט עכשיו כשהדיכאון לא ממסך את זה יותר אני מתחילה לגלות סימנים אחרים. חוסר סבלנות וקפיציות ודיבור נורא חזק ואימפולסיביות וקלות דעת.

ואולי זה בכלל מצב היפומאני? 
אולי יש לי יותר מדי סרוטונין במוח עכשיו?

אני משתגעת.

אני צריכה פורקן.

יש לי צורך עז לעשות משהו טיפשי.

אני צריכה לשחרר את מה שזה לא יהיה שזורם לי עכשיו בדם ומשגע את כל המערכת.

צריכה איזה בוסט אדרנלין.

לפחות משהו טוב יוצא מכל השיגעון הזה.

יש בחור אחד בעבודה... נראה לי שכבר כתבתי עליו מתישהו.

אז בחודש וקצת האחרונים יזמתי משהו בינינו.

אני התחלתי לדבר איתו.

דיברנו הרבה, הגעתי למסקנה שיש שם משהו אבל שום דבר לא קרה.

ואז ביום רביעי בלילה השיגעון הזה עלה לי לראש והחלטתי שנמאס לי לחכות. אני לוקחת את העניינים לידיים ואין לי מה להפסיד ולא משנה מה יקרה אני צריכה לדעת כי אני מתחרפנת.

ואמרתי לו שאני מחבבת אותו ושאני רוצה שניפגש.

והוא הסכים.

והרגשתי כל כך הרבה שלא ישנתי בלילה.

ואני עדיין חושבת על זה. זה כל מה שאני יכולה לחשוב עליו.

ואנחנו ניפגש מחר.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהעזתי לעשות משהו כזה. שאני, הדבר הכי פחדן ומפוחד ומלא חרדה חברתית אעז לומר למישהו שאני מחבבת אותו?! ברצינות?! אני מרגישה בתוך חלום. זאת לא אני. זה לא קורה. זה שקר. משהו פה לא נכון. משהו לא אמיתי. זה לא הגיוני. הוא הולך להבריז. הוא לא באמת רוצה. הוא לא הבין שאני מתכוונת בקטע רומנטי. הוא משחק בי. הוא הולך הפסיק לענות. הוא הולך לנתק קשר. 

חוסר ביטחון נוראי. אני בבלבלות. משתגעת. מרגישה שלא מגיע לי כל הטוב הזה.

אני לא נודעת איך להתמודד עם זה. אני צריכה להרוס משהו. אני צריכה לקלקל. אני צריכה שמשהו רע יקרה לי כדי שהחיים יחזרו להיות הגיוניים. 

אז הנפש לא מתוקנת. רק הכימיה במוח. וזה יותר מדי מהר מדי. הנפש לא מוכנה לכל כך הרבה עדיין.

אני אתמוטט שוב.