היום בפגישה עם הפסיכולוגית לא היה לי על מה לדבר.
וזה היה די מתסכל.
אני מרגישה שהשיחות שלי עם אנשים חוזרות על עצמן.
שאני משעממת.
כאילו הייתי צריכה את הסבל והדיכאון והפרעות האכילה כדי להיות מעניינת ומיוחדת
ועכשיו כשזה מאוזן ומטופל, אני צריכה למצוא משהו חדש שיעסיק אותי.
פעם הייתי מעניינת.
פעם, כשהייתי בתנועה.
התעניינתי בדברים. בעולם. באנשים.
השתתפתי בשיחות על פילוסופיה וכלכלה ומערכות יחסים.
ניסיתי לבנות משהו חדש בעולם.
קצת חייתי בסרט, אבל הרגשתי משמעותית בסרט הזה. לא עוד אחת ברחוב.
הייתה לי משמעות כשהייתי בתנועה.
ועכשיו המשמעות נעלמה.
אני צריכה להחזיר את המשמעות הזאת.
אני צרכיה ללמוד יותר. לא רפואה, פילוסופיה.
אני צריכה להחכים ולשאול שאלות ולמצוא מה מסקרן אותי.
אני צריכה למצוא תשוקה
למצוא משהו שיגרום לי הנאה
משהו שימלא את המצברים
משהו שיעשה את החיים שווים.
ואני גם יודעת בדיוק מה אני רוצה שזה יהיה.
אני רוצה לכתוב.
אני אוהבת לכתוב.
היום רוב השיחה עם הפסיכולוגית הייתה על בואו נמצא לי תחביב, משהו שאוכל לומר שאני אוהבת לעשות.
ולא אמרתי לה את זה, אבל אני יודעת שהתשובה היא כתיבה.
הבעיה היא שאני לא יודעת איך לכתוב.
מה לכתוב.
איך להתחיל.
אני יודעת שזה משהו שאני רוצה להתעסק בו בזמני החופשי, אבל לא יודעת איך.
רק ככה כמו בבלוג. זה הדבר היחיד שאני יודעת.
דברים אישיים.
אוטוביוגרפיה.
אולי אני אנסה לכתוב משהו כזה.
אם ארגיש שזה יצא מוצלח ישמב שאשתף פה.
נראה.
בינתיים אני הולכת לישון. כי הגיע הזמן.
שיהיה לילה מקסים וחג שמח :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
