מבחנים מבחנים ועוד מבחנים

כיף גדול

כמובן שעוד לא התחלתי ללמוד היום

אבל עשיתי מסיבת ריקודים בחדר בתחתונים... זה היה נחמד ומשחרר.

בפגישה עם הפסיכולוגית השבוע איבדתי את היכולת לדבר.

זה היה אחד המלחיצים.

זה קורה לי לפעמים בבקרים או אחרי שהייתי כמה שעות לבד שלוקח לי קצת זמן להוציא מילים מהפה,

אבל אף פעם לא ככה.

דיברנו והיא אמרה כמה דברים שאני יודעת אבל מאוד משתדלת לא לחשוב עליהם כי זה כואב,

ושתקתי.

ואז רציתי לומר משהו.

וניסיתי.

והפה שלי לא זז.

פשוט סרב לזוז.

זה קורה לי לפעמים גם כשאני מפחדת לומר משהו ואז אני צריכה לשכנע את עצמי לדבר ועושה "שלוש ארבע ו" עד שזה יוצא. אבל כשזה קורה אני מסוגלת לעשות את השכנועים העצמיים האלה בקול. והפעם גם את זה לא הצלחתי לעשות. לא יכולתי להזיז שריר בפנים. אז התחלתי לבכות. והיא לא הבינה שזאת הסיבה שאני בוכה אז היא המשיכה לדבר ולדבר ולדבר והיא חשבה שאני בוכה בגלל מה שהיא אומרת. שזה חלקית נכון, אבל הרבה מזה היה כי נהייתי אילמת. בסוף הצלחתי לשכנע את הגוף שלי לקחת נייר ולכתוב. אני מניחה שנדבר על זה שבוע הבא. 

דיברנו על זה שאני חסרת אחריות. שאני מסרבת להבין שיש לי אחריות לגוף שלי ולחיים שלי ולחולים העתידיים שלי ושאני צריכה להתאמץ להיות טובה יותר כדי לא לפגוע באף אחד מהדברים האלה. וברור שאני יודעת את זה. המוטיבציה היחידה שיש לי להמשיך ללמוד למבחנים היא האחריות לחולים. הסיבה היחידה שאני אוכלת ושכבר עליתי קילו השבוע היא שאני מבינה שאני צריכה אנרגיה בשביל ללמוד ושלא לאכול מספיק פוגע בגוף שלי ושפגיעה בעצמי פוגעת גם באנשים שאוהבים אותי. אין לי מוטיבציה אחרת חוץ מהמחוייבות לאנשים. זאת הסיבה היחידה שאני עוד נושמת. 

אבל לפעמים זה לא מספיק.

לפעמים אני ממש ממש ממש רוצה לעשות משהו, אבל הגוף שלי לא עושה את זה.

כמו שאני רוצה לדבר ולא מצליחה.

זה בדיוק אותו הדבר.

מלחמה מתמדת. המוח יודע מה נכון לעשות, אבל המפלצת ההרסנית שבפנים פשוט לא מניחה לי לעשות את זה.

ואני לא חזקה מספיק. אני מפסידה כל הזמן. 

הפסיכולוגית אומרת שאני צריכה לרצות לשנות את זה, ורק אחרי שארצה לשנות את ההרסנות הזאת אצליח לנצח.

ואני יודעת שזה נכון. 

אני יודעת שברגע שבאמת באמת ארצה להרגיש טוב יותר, ברגע שבאמת באמת ארצה לשים את מה שנכון ומה שטוב בראש סדר העדיפויות, רק אז אוכל לנצח בקרב הזה.

כי יש דברים שאני לא רוצה להחליט שאני משנה.

אני לא רוצה להחליט שיותר חשוב שאהיה בריאה מאשר רזה. להיות רזה זה הכי חשוב ולא משנה איך. ואני לא רוצה לשנות את זה.

וזה אומר הכל. זה המקור לכל ההרסנות שלי. העובדה הקטנה הזאת, שאני מוכנה לזרוק הכל לפח בשביל המשקל- זה משפיע על הכל. זה משפיע על היכולת שלי ללמוד. זה משפיע על סדר היום שלי. זה משפיע על מצב הרוח שלי. זה משפיע על מערכות היחסים שלי.

ואני לא רוצה להחליט שאני משנה את זה.

אני מפחדת.

אני מפחדת להיות שמנה שוב.

עליתי קילו השבוע ואני מרגישה כבדה וסתומה וענקית. ואני שוקלת 46 קילו. זה לא הרבה.

אני מפחדת באופן כללי לרצות שדברים ישתנו.

אני לא יודעת איך להיות אחרת.

אני לא יודעת מה לעשות.

אני לא יודעת איך להתמודד עם מה שיקרה.

אני ממש ממש מפחדת.

וכשאני מפחדת, אני נהיית משותקת. אני לא יכולה לדבר. אני לא יכולה ללמוד. אני לא יכולה לבחור במה שנכון. 

ואני לא יודעת מה לעשות. אני תקועה ואבודה בהתלבטות הזאת.

איך אני גורמת לעצמי לרצות להשתנות?

הצלחתי.

ניצחתי את עצמי ואת העולם ואת אמא ואת כולם.

45

לא מאמינה עדיין

אשכרה בכיתי כשראיתי את זה.

תכלס, ידעתי שזה יקרה היום.

זה היה התכנון.

ועדיין, יש משהו בלראות את המספר על המשקל.

זה לא שאני מרגישה רזה יותר או יפה יותר מאתמול.

זאת הידיעה הברורה, האמת המוחלטת.

הצלחתי.

אני יכולה.

אני מסוגלת לקבל החלטה ולבצע אותה.

אני שולטת בחיים שלי.

אני כבר לא חסרת אונים מול העולם.

ואם אני יכולה לשקול 45 קילו, אני יכולה לעשות הכל.

אני יכולה ללמוד למבחן. אני יכולה לנהל מערכת יחסים. אני יכולה לדבר מול קהל. אני יכולה להעיר כשמשהו מפריע לי.

אני מסוגלת לקבל החלטות ולתכנן תוכניות ולבצע אותן. אני לא חייבת לחכות לרגע האחרון. אני לא חייבת לאבד שליטה. אני לא חייבת להעניק את השליטה לאנשים אחרים או לזמן או לנסיבות. אני מסוגלת להתמודד עם ההשלכות של הבחירות שלי.

ואני רוצה לקחת את ההצלחה הזאת, ולמנף אותה. אני לא רוצה שהשנים הארוכות של הרעב וההקרבה והעלבונות והדאגה והבולמוסים וההקאות והשקרים יהיו לשווא.

כי זה לא רק מספר. וזה לא היה בשביל המראה.

זה היה בשביל להחזיר לעצמי את השליטה.

תתרגלו, כל הפוסטים שלי הולכים להראות בדיוק אותו הדבר בזמן הקרוב.

קורים לי בדיוק 3 דברים בחיים עכשיו.

המבחנים

החבר

המשקל.

ואני מדוכאת והולכת לחפור. כל יום. על אותם הדברים.

פפפפ

תכלס הסיבה שאני כותבת היום היא המשקל...

פשוט מקודם רק עדכנתי ברשימות אבל הרגשתי שזה מספר שמצריך פוסט.

46.2

הכי נמוך שלי.

יותר מבתקופה הרעה לפני שנתיים. כשהייתי פרואנה ובולימית וכל מה שעשיתי חצי שנה היה לתכנן איך לא לאכול.

ועכשיו זה כל כך אחרת.. אני פשוט לא אוכלת. בלי תכנונים. בלי כלום. כשבא לי לאכול, אוכלת. ז יוצא מעט כי אני לא מסוגלת באמת להכניס שום דבר. לא היה לי בולמוס אחד מאז שזה התחיל. בעצם אחד היה. ואז הקאתי. אבל בולמוס אחד בחודשיים וחצי של הרעבה זה מרשים. ומפתיע. ומוזר.

ואני מגיעה ליעד בשבוע הבא. בטוח.

מעניין למה אני לא יותר שמחה על זה...

אני פשוט כל כך מדוכאת שגם ההצלחה הזאת לא מספיקה לי...

אז אני לא מצליחה ללמוד כי אני מדוכאת וטיפשה

יאי

מטומטמת

אתמול יצאנו לדייט

הוא אכזב אותי

אני הצעתי שנצא וביקשתי ממנו שזה יהיה דייט אמיתי ושנתלבש יפה ונשב במקום נחמד

והייתי במצברוח זוועתי אתמול. זוועתי.

אבל לא וויתרתי לעצמי, ויצאתי בכל זאת.

לבשתי שמלה לבנה מהממת

התאפרתי

שמתי קרם גוף! אני בחיים לא שמה קרם גוף

ואפילו שלחתי לו הודעה לפני שיצאנו שיתלבש יפה

והוא לא עשה את זה

אז היה לי קר והרגשתי over dressed לידו

והוא לא תכנן שום דבר.

לא חשב על מה נעשה, לא בדק אוטובוס לפני

רציתי שהוא יהיה רומנטי וחמוד ויגרום לי להתרגש

שיאמר לי שאני נראית טוב כשיצאתי מהבניין

אבל הוא לא עשה את זה

והיה לי קר, והייתי מאוכזבת וכבר הייתי מדוכאת כל היום מלפני

ופשוט התחלתי לבכות

לא בקטע היסטרי

אבל דמעות פשוט לא הפסיקו לרדת לי מהעיניים

כל הזמן שחיכינו לאוטובוס ובנסיעה ועד שהגענו לבר

הייתי כל כך מאוכזבת ולא היה לי כוח ולא היה לי חשק לדבר בכלל

אבל התגברתי על עצמי

שתיתי יין

שעל בטן שדי ריקה כבר חודשיים זה אחד החזקים

וזה עודד אותי

והוא דיבר מלא.. סיפר לי כל מני דברים על הצבא שלו

זה היה טוב כי ממש לא התחשק לי לדבר

ואז חזרנו

ופשוט הרגשתי שאני לא יכולה לחזור לחיים האמיתיים

ללכת לישון עכשיו ולקום בבוקר לדיכאון וללימודים

אז גררתי אותו לחדר שלי והכרחתי אותו לשכב איתי ולא עזבתי ולא שיחררתי גם אחרי שאיזה עשר פעמים הוא אמר שהוא עייף

לא יכולתי לתת לערב להסתיים

הרגעים היחידים ביום שאני לא עצובה הם כשהוא נוגע בי

לא כשמדברים

המגע

חיבוק

נשיקה

ליטוף

רק זה מוחק לי את המוח

אני מתמסרת למגע ופשוט שוכחת הכל

ואני מפחדת

מפחדת שאני עדיין מנצלת אותו

שאני משתמשת בו בשביל הכמה שעות הבודדות האלה בשבוע

הזמנים היחידים שאני לא מרגישה אבודה בתוך הערפל החדגוני והמשתק הזה

אבל זה הולך להמשיך ככה

עד שהתקופה הזאת תסתיים

עד שאטוס

ובאוקטובר כשאחזור, נראה כבר מה יהיה...