אז חזרתי מברזיל.

הייתי אמורה להמשיך לארגנטינה, שהייתה בעצם מטרת הטיול, אבל קיבלתי חדשות רעות וחזרתי ישר לארץ.

זה עלה לי 1500 דולר ורוקן לי לגמרי את שארית הכסף שהייתה לי.

אז עכשיו אני מרוששת לחלוטין, מדוכאת וחסרת חיים בארץ.

נכשלתי בכל המבחנים השנה.

היו שלושה, אחד לכל מחלקה שהיינו בה.

ונכשלתי בשלושתם.

חזרתי כדי לעשות מועדי ב.

עוד אין ציונים אבל לדעתי נכשלתי גם בהם.

לדעתי אני נשארת שנה.

אני יודעת שאני לא צריכה לחשוב על זה עד שאדע בוודאות.

אבל אני לא יכולה לא לחשוב.

אני לא יכולה לא לחשוב על למה לכל הרוחות אני נכשלת שוב ושוב ושוב ושוב.

עם שני נכשלים במועדי ב זה יוצא 13 נכשלים בסך הכל בארבע שנות הלימודים.

ואני יודעת למה אני נכשלת כל הזמן במועדי א.

אני לא לומדת.

עד שלא מתנוססת מולי הסכנה של להישאר שנה, אני לא מנסה בכלל ללמוד.

מסתגרת בחדר, מעמידה פנים שאני עושה משהו עם עצמי ובעצם לא עושה כלום.

רואה פרק אחרי פרק בסדרות שלי, ממלאה את הראש בטלוויזיה, רק לא להישאר לבד עם המחשבות.

עכשיו כשאני עומדת להישאר שנה, אני חוזרת לחשוב על השאלה שהייתה לי בכל שלוש השנים האחרונות.

שאלה שניסיתי לברוח ולהתחמק ממנה השנה בכל הכוח.

הלכתי לפסיכולוגית, העמדתי פנים שהכל בסדר, שאני יכולה לעבור הכל, שאני רק צריכה לסיים את הלימודים הבסיסיים, רק צריכה לעבור כדי להגיע למה שמעניין אותי באמת, ואז הכל יהיה בסדר.

אבל זה לא נכון.

אני רוצה להיות פסיכיאטרית. או לפחות זה החלק היחיד ברפואה שלא מעלה בי אנטגוניזם ושיעמום.

אבל הדרך לשם רצופה בנושאים אחרים, חשובים לא פחות, שאני פשוט לא מסוגלת ללמוד.

כל הזמן מקננת בי התחושה שאני לא מסוגלת לעשות את זה.

שאני לא בנויה להיות רופאה.

עזבו ללמוד רפואה, אני לא בנויה לפרקטיקה.

אני לא טובה במצבי לחץ, אני קופאת.

אני לא מצליחה לזכור שום דבר. 

שמות של מחלות, של תרופות, של בדיקות.

פשוט אין בי את הדרייב שצריך.

אני מפחדת נורא. מפחדת להגיע לשלב שבו תהיה לי אחריות.

מפחדת להגיע לסטאז'.

מפחדת להגיע לצבא.

אני לא מאמינה שאצליח לדעת מספיק את כל הדברים שלא מעניינים אותי בשביל לעבור את שש השנים האלה בלי לפגוע באף אחד.

אני באמת באמת מפחדת.

וזה משתק אותי.

אני לא רוצה לדעת רפואה פנימית. זה לא מושך אותי, זה לא מעניין אותי.

וצריך לרצות בשביל ללמוד את זה. בלי לרצות את זה, אולי אני אצליח לעבור על הקשקש את המבחנים. אולי. בניסיון השלישי או הרביעי.

אבל הפרקטיקה, לפני שאוכל לעבור לפסיכיאטריה, זאת הבעיה.

אני לא אצליח לדעת מספיק בשביל לקרוא בדיקות, לאבחן, לבדוק חיילים אמיתיים שיבואו אליי.

לא אם אמשיך ככה לקרוא בלי רצון לדעת.

אין לי סוג כזה של זיכרון. אני לא מאלה שיכולים פשוט לקרוא ולדעת.

וזה מפחיד אותי נורא. אני מפחדת לעבור. אני מפחדת להגיע לשם.

וזה לא טוב.

כי מפחיד אותי גם להיכשל.

מפחיד אותי לאכז את כולם.

הכי אני מפחדת לאכזב את סבתא שלי.

היא רואה בי ממשיכת דרכה, אחרי שהייתה צריכה לפרוש מלימודי הרפואה כשעלתה לארץ.

ואני לא יכולה להביא את עצמי להפסיק, כדי לא לפגוע בה.

ואני לא רוצה שכל ההשקעה והכסף של ההורים שלי בשנים האחרונות תרד לטמיון.

אבל אני סובלת, באמת באמת סובלת.

מפחיד אותי הכל ברפואה.

המעמד מול אנשים. האחריות. החיים הקשים בהתמחות.

אין בי מספיק אמונה או ביטחון עצמי לעשות את זה.

ואני תקועה עכשיו ולא יודעת מה לעשות.

אני מפחדת לחשוב. לא רוצה לחשוב. רוצה למחוק את המוח עם עוד ועוד סדרות ועוד ועוד סיגריות.

רק לברוח.

להיעלם.

לפחות אני עדיין רזה.