הרבה זמן לא כתבתי, והרבה זמן רציתי לכתוב.

אני לא יודעת למה לא עשיתי את זה.

אולי כי ניסיתי להדחיק. ניסיתי להרגיש יותר טוב, ניסיתי להתמודד.

אבל בימים האחרונים אני מגישה רע.

אני עצובה שוב.

רע לי.

החברתי בחזרה למה שעובר לי בראש וזה קשה.

כי השנים האחרונות היו רעות.

הן היו קשות

מלאות באכזבות

בכשלונות

בהפסדים.

זו כבר השנה השלישית שאני נאבקת. נאבקת בלי הפסקה.

קרב אחי קרב אחרי קרב.

מרדף שלא נגמר.

ואני לא עומדת בקצב.

כמו הפרדוקס עם הצב.

לא משנה כמה תנסי, לעולם לא תצליחי להשיג את הצב. הוא תמיד יהיה טיפ טיפה לפנייך.

כה נראים החיים שלי בשלוש השנים האחרונות.

מאז שמשהו השתבש בפעם הראשונה, אז כשהייתי בשנה ב'.

כשהתחלתי לפגר מאחור. כשהבנתי שיש לי קושי שאין לאחרים.

כשכל הדימוי העצמי שהיה לי נשבר ונרמס ע"י מערכת שלא יודעת לקבל שוני.

שלא יודעת להכיל קושי.

כשהפסקתי להאמין ביכולת שלי ללמוד דברים חדשים.

כשהגעתי למסקנה שאני תקועה.

כשהתחלתי לפקפק בחלום שלי, ברצונות, בשאיפות.

כשהחלטתי שאני פשוט לא טובה מספיק.

כשעשיתי הכל כדי לא להתמודד עם זה.

לא לבקש עזרה.

לא לחפש פתרון.

רק לתת לזמן לעבור ולקוות שיום אחד אני אדע מה אני רוצה ואגשים את זה.

כאילו ששינוי יכול לקרות מעצמו.

ולקח לי הרבה מאוד זמן להבין שזאת לא המציאות.

שהמציאות היא שכדי לעשות שינוי, כדי להחליט באמת, כדי להתקדם,

אני צריכה להיות אקטיבית. אני צריכה לעבור תהליך.

ואני עוברת תהליך.

אבל התחלתי מאוחר מדי.

לקח לי שנה וחצי של דיכאון, הפרעות אכילה, והרס עצמי טוטאלי כדי להגיע לנקודה שבה אני מסוגלת לבקש עזרה.

ובשנה וחצי הזאת, איבדתי הכל.

את הביטחון, את האמונה, את היכולת, את הדרך.

ועכשיו, כשאני סוף סוף יודעת מה אני רוצה, כבר מאוחר.

כי המירוץ לא מפסיק לרגע.

ואני לא מצליחה להגיע למטרה.

כמה שאני מנסה, זה לא מצליח. כי יש לי שלוש שנים אבודות של זלזול בעצמי ואכזבה של כל האנשים שקרובים אליי וכשלון אחרי כשלון אחי כשלון אחרי כשלון.

וכמובן שאני מדברת בעיקר על כשלונות בלימודים. כי זה לא סתם לימודים. זה מקצוע. זה חלום. זה קריירה. זה חיים של אנשים אחרים.

רופאה לא יכולה להיות כל כך לא יציבה, לא בטוחה בעצמה, לא אחראית.

אבל זה לא רק זה.

נכשלתי במערכות יחסים. שברתי את האמון של אנשים שהיו כל כך חשובים לי.

נכשלתי בלדאוג לבריאות שלי. אני רזה יותר מאי פעם. התמכתי לריטלין. אני מעשנת כמו קטר. אני לא עושה ספורט.

נכשלתי בלדאוג לנפש שלי. אז אני הולכת לפסיכולוגית פעם בשבוע. אבל הייתה תקופה של כמה חודשים שלא לקחתי את התרופות שלי. אני ממשיכה להסתגר ולדבוק בהתנהגויות מזיקות. קניתי סכינים.  אני יודעת בדיוק איפה נמצא הקלונקס שלי למקרה שהמצב יחמיר ולא אעמוד בזה יותר.

הגעתי לתחתית. אני קרובה מאוד לנקודת האל חזור. ואסור שזה יקרה.

אני רוצה לשנות את זה, וזה השלב האשון.

אני רוצה לקחת הפסקה. אני רוצה לסדר את החיים שלי. אני רוצה לעקוף את הצב.