החיים ההזויים שלי

holy freaking A.

אני מנסה לחשוב על איך לספר את הסיפור הזה מבלי שהוא יישמע בדיוני. אני מתחילה לשחזר את השתלשלות האירועים במוחי אבל עדיין מתקשה להאמין שכל זה באמת קרה.

אתם הראשונים לדעת את הסיפור האמיתי, איך זה באמת קרה, שיום בהיר אחד לקחתי את הרגליים ועזבתי לארצות הברית, אני, שאף פעם לא גרתי לבד ואף פעם לא עזבתי את ישראל, אני, שלא ידועה כבעלת אופי מאוד הרפתקני.  

הייתי בת 22 וחצי, זה היה אחרי שקרעתי לעצמי את הצורה במשך שנתיים שלמות בשביל לשפר את הבגרויות לממוצע 117 ולעשות 3 פעמים פסיכומטרי כדי להתקבל לרפואה. זה היה בקיץ שעבר והייתי בדיוק לקראת הפסיכומטרי האחרון שלי, כלומר, קיוויתי שזה יהיה האחרון שלי.

שמתי לב שאני ממש טובה בפרקים הכמותיים ופרקי העברית והבעיה היחידה שלי הייתה אנגלית. תמיד הייתי טובה באנגלית אבל כשזה הגיע למבחן הפסיכומטרי בו צריך לענות על שאלה בתוך פחות מדקה ועם כל הלחץ העצום, תמיד קיבלתי ציון יחסית נמוך. ניסיתי לחשוב על דרכים מקוריות כדי לשפר את האנגלית שלי ועשיתי כל דבר שעלה במוחי. הקפתי את עצמי באנגלית מכל כיוון, ספרים, כרטיסיות מילים, אבל משהו היה חסר. מחיפוש באינטרנט במקרה מצאתי אתר הכרויות ליהודים מכל העולם. ראיתי ש99 אחוז מהאנשים שם היו מארצות הברית ולכן החלטתי לנסות. לא הייתה לי שום מטרה להכיר אף אחד, לפני כן דחיתי בזה אחר זה גברים שרצו לצאת איתי, כי לא היה לי ראש או זמן לזה וכי הייתי כל כך קרובה ללהגשים את החלום שלי. כל מה שרציתי היה למצוא מישהו לדבר איתו באנגלית. אמרתי לעצמי, אין בכך סכנה, אני לא אבוא לארצות הברית בשביל אף אחד, ואף אחד לא יבוא לישראל בשבילי.

its a win win situation.

ובכל זאת לקח לי שבועיים להרשם לאתר מהרגע שגיליתי עליו כי קצת חששתי.

בכל מקרה..התחלתי לדבר שם עם בחור, שבהתחלה בכלל לא אהבתי את האופי שלו וגם ממש לא אהבתי את איך שהוא נראה. הוא ממש רצה לדבר איתי והיה כותב לי בכל יום. ניסיתי לדבר עם אחרים אבל רובם נשמעו ממש רציניים ואמרו שהם מוכנים לבוא לישראל כדי למצוא כלה כי במקום בו הם נמצאים אין הרבה יהודיות ולכן לא רציתי לדבר איתם. מה כלה עכשיו באמצע החיים, התחרפנתם?

ובינתיים אותו בחור המשיך לכתוב לי וקיבלתי ממנו את הרושם שהוא ממש לא מתכוון להגיע לישראל. הסכמתי לעבור איתו לפייסבוק ומפה לשם..מצאנו את עצמינו מדברים כל יום במשך שעות. דיברנו על הכל, כל נושא שתוכלו לעלות על דעתם. ולאט לאט..התחלנו להתאהב. אחרי חודשיים שלמים בהם דיברנו כל יום במשך שעות הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא רוצה לבוא לישראל. היו הרבה סיבות בגינם הוא אמר במהלך השיחות בנינו שהוא לא יוכל להגיע לישראל אבל הוא עשה הכל כדי להתגבר על כל הבעיות האלו כדי לבוא. הייתי בלחץ ובהיסטריה ולא ידעתי מה להגיד. בהתחלה התנגדתי לזה ולא רציתי להודות שהתאהבתי בו גם. הוא אמר שאפילו אם אני לא בטוחה שאני אוהבת אותו, גם אם אני רק מרגישה קצת משהו אליו, הוא יבוא. במשך כמה ימים לא דיברנו על זה ולקחתי לעצמי קצת זמן לחשוב על זה ואז גיליתי ש..אהבתי אותו כמו שלא אהבתי מישהו מעולם.

היה לי קצת קשה אבל אמרתי לו שאני אוהבת אותו גם, ושבוע לאחר מכן הוא נחת בישראל.

המשך הסיפור הוא לפוסט אחר..זה נהיה מעט ארוך.

או מיי גאד. מצאתי לי את הגבר הכי מדהים להתחתן איתו, אבל האדם הכי פחות מדהים להביא איתו ילד לעולם. ולמה? כי הוא מדהים מידי, ומוסרי מידי.

אין דבר שהוא לא יעשה למען המשפחה שלו. לא, זה לא דבר רע, אני מאוד מעריכה את זה. אבל הבעיה היא שאני לא המשפחה היחידה שיש לו. יש לו שני הורים מאוד זקנים, הוא נולד בשלב די מאוחר בחיי הוריו והם לא מאוד בריאים. אם חס וחלילה יקרה מצב בו אחד מההורים שלו יזדקק לטיפול מתמיד, וזו לא באמת שאלה של אם, זו שאלה של מתי, הוא יפנה את כל זמנו כדי לטפל בהורה באופן יום יומי.

ואני, כן אני, זו שעזבה את כל החלומות שלה בשבילו ועברה למדינה אחרת, מדינה שהיא שונאת יותר ויותר מיום ליום, זו שעזבה את המשפחה שלה, את אמא שלה, שהיא הכל בשבילה, אני זו שתישאר לבד כדי לטפל בילד.

בטח תגידו, את נורמאלית? אם ההורים שלו יהיו חולים, ברור שהוא יטפל בהם, הם ההורים שלו!

אני לא חסרת רגשות, אני מבינה את זה. אבל התוצאה היא זהה. אני אצטרך להיות אמא עובדת, לומדת, ומטפלת בילד לבד. לבד, כי המשפחה שלי בישראל ואין לי כאן אף אחד אחר חוץ ממנו.

אף אחד לא בוחר לאיזה הורים להיוולד או האם להיוולד, אבל יש בחירה כשזה מגיע להאם להביא ילד לעולם או לא. וכשאתה בוחר, אתה לא יכול להגיד 'אוקיי, יש מצב חירום אחר, אני לא יכול לטפל בך ילד, טטופל לבד עד שמצב החירום יעבור'. אתה לוקח אחריות כבדה בכך שאתה מחליט להביא ילד לעולם ואתה לא יכול, אתה פשוט לא יכול להפנות את גבך. ואני אפילו עוד לא מדברת על איך אני ארגיש. אני לא יכולה לעשות את זה לבד.

דיברנו על זה. והוא אמר שאם וכאשר מצב כזה יקרה, ברור שהוא יטפל בהם, הם ההורים שלו, אבל הוא יעשה כל מה שהוא יכול על מנת שזה לא יפגע בי ובילד. כל מה שאתה יכול?? אתה עובד כל יום עד שש בערב, כמה שעות בדיוק אתה חושב שיש ביממה?

כל כך כעסתי עליו. חשבתי לעצמי 'הבאת אותי לכאן, לא הסכמת לגור בישראל כי זו הייתה הקרבה גדולה מידי בשבילך (ההקרבה שלך לעבור לישראל הייתה הרבה הרבה הרבה יותר קטנה מכמות הדברים שאני הקרבתי כדי לעבור לגור כאן בפלורידה), התחתנו, אבל אתה לא מבטיח שאתה תהיה שם בשבילי, למרות שאתה האדם היחיד שיש לי כאן ועכשיו אתה רוצה ילד, ואתה אפילו לא יכול להתחייב שתהיה שם בשבילו??'

ומה שהכי הורג אותי זה שאם חס וחלילה לאמא שלי יקרה משהו, אני לא אוכל לעשות הרבה בשבילה. והוא אומר לי שאם לאמא שלי היה קורה משהו הוא היה מעודד אותי לנסוע לישראל ולהיות איתה שם. אבל ההבדל בינינו הוא שהוא זוכה לראות את אמא שלו כמה פעמים בשבוע ואני בכלל לא. ולו יש משפחה כאן ואנשים שיעזרו לו עם הילד אם חס וחלילה אני לא אהיה כאן לזמן קצר. ולי לא. אם המצב היה הפוך והיינו גרים בישראל, ברור שהייתי אומרת לו לנסוע ולטפל בהורה שלו לכמה זמן שצריך.

אני פשוט מרגישה שהקרבתי כל כך הרבה וזה פשוט לא פייר לצפות ממני להקריב עוד ועוד ועוד.

הוא אוהב ילדים. מת על ילדים. והוא תמיד חלם על ילד.

אני לעומתו אף פעם לא רציתי. לא רציתי ולא חשבתי. ככה זה כשאת מגדלת את שני האחים הקטנים שלך לגמרי לבד מגיל 10.

אני את תקופת האמהות שלי כבר עברתי מזמן, למרות שאני רק בת 23. לאבא שלי אף פעם לא היה אכפת מאיתנו ואמי הייתה חולה במשך שנים, אז נאלצתי להיות אמא בגיל צעיר.  נדפקתי מכל הכיוונים. אני מפחדת להיות אמא מצד אחד כי אני יודעת כמה העבודה הזאת קשה, ומצד שני יש לי חרדת נטישה איומה. אבל אולי לא אני הבעיה כאן במשוואה הזאת.

דיברנו על להביא ילד לעולם הרבה פעמים, אבל השיחות על כך הפכו לארוכות ומטישות מאז שהוא עשה את מבדק הפוריות, שתוצאותיו לא מאוד טובות. והוא מסביר לי שככל שהזמן עובר הפוריות שלו הולכת וקטנה ואני מביעה את דאגתי אבל בתוך ליבי אני די שמחה. אני מנסה להרגיע אותו ואומרת לו 'אל תדאג, ננסה בקרוב' והוא נרגע מעט, וככל שהוא נרגע אני מרגישה איך הלב שלי נמעך ומכאיב לי עמוק בתוך החזה, עד שקצת קשה לי לנשום, אני מפחדת, מה אם ננסה, ובאמת נצליח??

הוא האדם היחיד בעולם שהצליח לגרום לי לחשוב על להביא ילד לעולם בצורה חיובית. אף פעם לא רציתי ילד אבל כשהתחתנתי איתו הרגשתי שאני רוצה. באמת הרגשתי שאני רוצה. זו הסיבה שההחלטה שלי צובטת לי את הלב אפילו יותר. החלטתי סופית, אני לא מתכוונת להביא ילד לעולם איתו. כי הוא לא יכול להבטיח שהוא יתן את כל כולו. ואני לא יכולה להתמודד עם זה לבד. אני פשוט לא יכולה.