לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דיאליזה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2022

טריגר גילוי ערויות


אני מוקפת באהבה

אני מוקפת בדברים טובים

וכלום לא נכנס פנימה

 

בפנים חושך

 

לא משנה כמה יפה הדירה

כמה חמודים החתולים

כמה מתוקות הכלבות

כמה אהבה הרגשתי

 

הדכאון תופס אותי ואני שלו

הטריגרים תופסים אותי ואין אותי יותר

 

לחיות עם cptsd זה ללכת בשדה מוקשים

ואין מפה

לדרוך על מוקש להתפוצץ

לפעמים כל יום רק קצת

לפעמים זה מוקש שלוקח יום שלם להתאושש ממנו, או חצי יום

יומיים

שבוע

אוספת חתיכות

מרכיבה בחזרה למשהו שנראה כמו בן אדם

 

מסמנת במפת החיים שלי עוד מוקש וממשיכה ללכת

עד המוקש הבא

 

ואני בזה לבד

אחרים לא צריכים מפה

אין להם מוקשים

כשהם נתקלים בקושי זה משהו חדש ורענן

על פני השטח

פנים אל פנים

ככה פשוט

זה לא משהו רדום שמתחבא מתחת לאדמה ומחכה

 

ומה שהורג אותי

הורג

זה שאם שומעים את המשפט ״אני ואבא לא מדברים״

אז חושבים שאני מרדנית

שאולי אני צריכה עוד ללמוד

שזה יעבור לי כשאני אגדל

ומוטב שזה יעבור לי מהר, כי הוא לא יחיה לנצח

 

אנשים מחוץ לתא המשפחתי היוו לי טראומה שניה

כי לא רק ששמעתי כל היום בבית ״את אפס שרמןוטה ושלא שווה כלום״

כי כשיצאתי מהבית

לבית ספר, לתיכון

כולם גרמו לי להרגיש שזה נכון

 

אף פעם לא ראיתי את זה כמו שזה

וזה עצוב לראות את זה כמו שזה:

ילדה שמגיעה עם אותם בגדים שבוע לבית ספר

מי ירצה לשבת ליד כזה דבר? איכס

פוני גזור מידי הרופא של אבא שלי שהלך נהדר עם השיניים עקומות

שנשארו עקומות הרבה יותר מדי שנים

לצערי היה אפשר לתקן את השיניים אבל לא את הפרצוף

ואגב זה

ילדה שמוצצת אצבע עד גיל 8 ולא מצליחה להרדם אלמלא

זה ילדה בחרדה גדולה מאוד

ואף אחד לא פאקינג ראה

הורים רופאים ילדה לבנה אז זה בטח לא יכול להיות

אני כותבת ובוכה וצוחקת באותו זמן

לצחוק ולבכות באותו זמן תמיד גורם לי להרגיש מאוד משוגעת

אבל זה כי אין לי עוד מה לעשות

גם איך אפשר לא להשתגע מזה?

 

 

וגם אחר כך

בדייסה המגעילה שקוראים לה לימודים-צבא כעתודאית

שהאמת לאמיתה - אבא בישל לי ונאלצתי לאכול

ואני נאלצת לשלם את המחיר עד היום

כולם גרמו לי להרגיש שזה נכון

או ניסו

ניסו ניסו עם כל מה שהם יכלו לגרום לי להרגיש אשמה

אני לא אשמה

כלכך רציתי להצליח בצבא

ראיתי במסגרת הזו משפחה מאמצת

שברתי לעצמי את הידיים והרגליים בשביל לנסות להכנס לשבלונה הזו

להיות שייכת = להיות מצליחה

התגאתי בדרגות השטוחות על הכתף כמו ילדה שחובשת לראשה כתר-קרטון מבורגר-קינג

 

האמת היא שהגיע לי להיות שייכת מהיום הראשון, למשפחה שלי

ואם זה היה קורה לא הייתי כל כך מנסה להשתייך לכל בור חרא שנקרה בדרכי

 

האנשים שאליהם כלכך רציתי להתשייך הם אנשים לא טובים,

אם דווקא בגלל מה שעברתי פסלו אותי

אני מרגישה כמו ״קורניליה״ מהשיר של יונה וולך

בעיניי הם גם אנשים לא שמחים באמת, באיזה מקום

נכון הם לא אובדניים כמוני וכנראה מעולם לא היו בדכאון

אבל הם גם לא נראים באמת שמחים

הם נראים מתפשרים

הם עושים ״כי צריך״

והם מעבירים ביקורת על זה שאני לא בקשר עם אבא שלי, כי להם אין אומץ להתנתק גם מדברים פחות גרועים

 

 

אני נולדתי לא טוב

לא טוב בכלל

לא ביקשתי את זה

לא רציתי את זה

זה לא הגיע לי

 

לא היתה לי הזדמנות

מגיעה לי אחת

 

 


 

מעתיקה מדביקה לפה משהו מה14.5:

 

 

שמע ישראל
כואב לי כלכך
תוציא אותי מהגהנום ה זה
זה לא מגיע לי
ואם מגיע לי
תפרוס לי לתשלומים
כי זה לא אנושי
לעמוד בזה בבת אחת
הכל מתמוטט עליי
תעשו לי המתת חסד
אני מתה-חיה כבר מזמן
מאז שהידיים שלו היו עלי
הוא
הסוטה
הנלוז
הרשע
לא יכול לאהוב אותי כמו בת
אבל כן הצליח להעמיד את הזין
הוא שנא אותי על זה
הוא האשים אותי בזה
הוא העז לומר
שאני
התחלתי
איתו
הוא העז לומר
שהגידולים שמצאו לי במוח
מעוותים לי את הזכרונות
ועושים אותי נוירוטית
אני לא נוירוטית
ואם כן אז זו תגובה הגיונית למצב חולני
אני רואה צלול בפעם הראשונה מזה שנים
אני רואה
שאני נקיה כמו שלג 
ושאבא שלי חתיכת טינופת סוטה חסר נשמה
צל של בן אדם
הוא לא בן אדם אפילו
אלוהים תקח אותי 
תקח אותי מפה מהר
אני זוכרת
אני לא מאמינה שאי זוכרת
אני לא מאמינה למה שאני זוכרת
אני לא מאמינה למה שאני חושבת שטני זוכרת
אני לא זוכרת הכל
אני זוגרת רק  חלקים
תחושה שנוגעים בי
להתעורר בלילה ולראות שהוא בדיוק יוצא מהחדר,  אחרי שלכאורה רק הסתכל עלי ישנה ורק חיבק/נישק בתמימות
אני חייבת למות
אני מרגישה שמיציתי
אני לא יכולה 
זה סימפטום שלמפוסט טראומה מורכבת
ובאופן כללי סימפטום של כל מי שעובר .ת גזלייטינג במשך שנים
להטיל ספק בזכרונוצ של עצמך
להטיל ספק במה שאני רואה
במה שאני מרגישה
ובין המציאות
אני חושבת שאני עכשיו בדה-פרסונליזציה
זה טוב לי להיות פה
אני שונאת הניתוקים שלי אבל אני מבינה עכשיו שהם פה בשבילי
הם פה להציל אותי מלהתאבד
כי זה מה שנשאר
המוח שלי לא יכול להשלים עם מה שהוא פצאום נזכר בו
איך אוכל לחיות את חיי כפי שחייתי
איך אוכל עוד לחיות
אבא שלי אונן עליי ונגע בין גיל 7 ל9
אולי
כני לא יודעת
אבל יש לי תחושה של חשש סביר
ודמעוצ שמתערבבות בנזלת וברוק
וכולי רועדת
התחלתי לכתוב יומנים כדי לא לשכוח
כי אני ידעתי ששכחתי משהו
משהו נורא
כני מרגישה שחרור מאוד גדול
זה מסביר את הדכאון הגדול והארוך הזה שהוא החיים שלי
אי אפשר לחיות עם בושה כזאת
עם סוד כלכך נורא
אני לא בטוחה עדיין
אני רוצה לשמור על ספק

 


בחזרה ל23.05

 

כתבתי את הקטע הזה לפני כמה ימים

לא שמרתי על ספק

הספק התמסמס

בא זכרון

ועוד אחד

זכרון של אמא רואה סימן על הזרוע שלי ואומרת בשקט ״אולי מישהו עושה לך בלילה דברים״ כשהמישהו היחיד שזה יכול להיות זה אבא

זה לא שהייתי בעוד איזה מסגרת

זה היה רק בית-ביתספר-בית-ביתספר כל פאקינג יום מחורבן

ואלו היינו רק שלושתינו

והיא לא עשתה עם זה כלום

רק רציתי למות רק רציתי להקבר אני ידעתי שזה קורה אני לא רציתי לדעת

הדחקתי את הזכרונות במאחורה של הראש עד שהם נהיו דו-מימד

 

 

 

מאוד קשה לי לשמור על רצון לחיות כי אין לי זכרונות טובים

אין לי בכלל בכלל זכרונות טובים

יש לי בושה וגועל נורא גדולים מעצמי

בעבר וגם בהווה

אז מה הטעם לחיות

 

 

אני כותבת כבר כמעט שעה

זה נראה כאילו אני כותבת בשביל מישהו שהוא לא אני

אני עורכת

מוחקת

מפרטת כדי שזה יהיה קריא

שיהיה הגיוני

בודקת שזה הגיוני

כי זה כן בשבילי

זה עדות

זה זכרון

זה אמת

 

אני חושבת שרק כי התקדמתי מספיק בטיפול הזכרון הזה על אבא שלי צף

וזה היה אחד הדברים הקשים שהייתי צריכה להתמודד איתם

אני עדיין מתמודדת

אני עדיין אוספת

מרכיבה לצורה שנראית כמו בן אדם

אני מרגישה הרבה פחות

 

 


 

אני רק רוצה להרגיש טוב

נכתב על ידי רובּי , 23/5/2022 11:40  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מיומנה של בורדרליין (ֿ=כי מיומנה של cptsd נשמע פחות סקסי)


לפעמים הפחד כל כך חזק
חזק ממני
לא ישנתי השבוע בכלל

אתמול לקחתי קלונקס אפילו שהמטפלת שלי מתנגדת שאקח דברים בלי מרשם

ואז חשבתי

כל החיים הקפדתי לא לשתות לא לעשן לא לקחת תרופות לא שלי ועדיין אני במצב בריאותי של גריאטרי ממוצע-מינוס עם גידולים במוח

אז פאק איט

לקחתי קלונקס

וישנתי טיק טק

כמעט 7 שעות (שזה מספר דמיוני בשבילי)

והתעוררתי עם כפות ידיים ורגליים מזיעות אבל בזמן לפגישה איתה

התעוררתי עייפה מאוד אבל לפחות ישנתי כמו בן אדם

 

 


 

קראתי פעם איפה-שהוא שאי אפשר לאהוב מישהו שאתה מבין

אני קצת מסכימה עם זה וקצת לא

בזמנו חשבתי שבאמת הייתי מאוהבת בנרקיסוס

קראתי על זה הרבה

קוראים לזה בכל מיני שמות

להבה תאומה נשמה תאומה בלה בלה בלה

trauma bond

זה מה שזה היה

והבנתי אותו מצוין

הבנתי שהוא ילד פגוע

שמנסה להרשים, להשיג הישגים, לאסוף תעודות ופרסים, מה לא היה לו להציע לי

אבל הוא כל הזמן היה מדמם עלי למרות שלא אני חתכתי אותו

ואז חשבתי

כל החיים שלי טיפלתי באחרים ודאגתי לחבוש את הפצעים ולאסוף את השברים למרות שלא אני פגעתי בהם

אז פאק איט

הבנתי שאין לי איך לתקן אותו ושמוטב שאמשיך הלאה

 

 

ולמרות זאת אהבתי את נרקיסוס, או לפחות הרגשתי/חשבתי/הנחתי שכן,

אבל עכשיו עם אהובי זה לא ככה בכלל

הוא היה שם איתי מהרגע הראשון

בקצב שלי

והמשכתי לצאת עם אחרים רק בשביל לשמור על עצמי

והוא המשיך בשלו

עקבי אבל לא מעיק

 

אין לי מושג מה הטה את הכף

אבל פתאום יום אחד הסתכלתי לו בעיניים והרגשתי שהגעתי הביתה

"you have a comforting face" אמרתי לו

ואז נחרדתי ממה שאמרתי

נחרדתי ממה שאני מרגישה

איך הוא הצליח כל כך להתקרב

ואז חשבתי

שכל החיים שמרתי על עצמי ושמרתי על העולם הפנימי שלי שיישאר רק שלי ועדיין אני גרושה בת 26

אז פאק איט

מקסימום אהיה גרושה פעמיים (:

(אני ממשששש לא לחוצת חתונה ובחיים רגלי לא תדרוך ברבנות שוב אי פעם אף פעם)

 

קצת לאחר מכן הוא התחיל לקרוא לי חברה שלו ופשוט הנהנתי

וכך היה

והכל טוב

הכל על פניו כל כך טוב

אבל אני עדיין אני חיה ממשבר פנימי למשבר פנימי

״הוא באמת אוהב אותי? הוא באמת נמשך אלי? הוא באמת רוצה? אותי?״

״אני כזאת מגעילה ודוחה ולא בכושר״/״אני כזאת מגעילה ודוחה ורזה מדיי״ 

״אולי הוא רק רצה כי לא הייתי פנויה ועכשיו כשאני כן יעבור לו״
״הנה הוא תכף יגלה שאני בכלל לא וואו כמו שאני נראיתי בהתחלה״

אחסוך מכם את השאר

אבל בראש שלי נפרדנו כבר אלף פעמים

כל פעם המוח שלי משכנע אותי שאני לא מספיק טובה ושאני לא מספיק מתאימה ושמוטב שאפטור אותו מהעול של להיות איתי

וכל פעם אני קונה לעצמי עוד זמן

ומנסה להרגיע את עצמי לפני שאני נפרדת ממנו

לפעמים זה מצליח ואני עוברת את זה לבד

לפעמים אנחנו מדברים על זה ורק אז אני נרגעת

 

ועכשיו יש שוב מחשבה כזו שדוקא לא מרפה ממני תקופה ארוכה

שכבר דיברנו עליה כמה פעמים

והיא ממשיכה לעלות בחזרה כמו מוגלה מתוך פצע

 

הכאב הזה שאני מרגישה בכל משבר כזה הוא אמיתי

כאילו באמת כבר נפרדנו

יש סכין שמסתובבת לי בחזה וגוש של זפת תקוע בגרון

אני מרגישה שזה כאילו המוח שלי מתאמן לקראת הרגע שזה יגיע

כי כבר עשיתי את זה בראש אלף פעם

אז כמה קשה זה יכול להיות?

אני אשרוד את הכל

אני יודעת שאני אשרוד את הכל

זה משהו שאף אחד לא יכול לקחת ממני

אבל לפעמים גם כשאני יודעת שאני יכולה, אני לא רוצה

לפעמים הכאב כל כך קשה שאני פשוט רוצה למות, למרות שאני יודעת שאעבור את זה

 

 

 



 

אני מרגישה שאני עכשיו לומדת שלא הכל זה סופרלטיבים

ולא הכל זה לנצח

אני כבר לא רוצה אהבה לנצח

(זאת אומרת, ברור שכן, זה מאוד אוטופי והלוואי)

אני פשוט רוצה להרגיש טוב איתו

כל יום ביומו

כל עוד זה מתאים

לשנינו

ומזה הפחד

שאני לא מתאימה

ושהוא נשאר כי הוא מרחם עליי/כי זה נוח/כי הוא בעצמו עוד לא רואה כמה הוא מתפשר כשהוא נשאר איתי

 

אני חושבת שהפנטזיה של אהבה שתשאר לנצח זה עוד מניפסט של הדפוס היקשרות המצולק שלי

כי אהבה שנשארת לנצח זה רק מאמא ואבא

ודווקא כזו לא הייתה לי

 

בכל פעם שאני נכנסת ללופ כזה של ״אני צריכה לסיים את זה״ זה אך ורק מרוב שכואב לי

אם לא נהיה ביחד לא אוכל לייסר את עצמי עם ״אני לא מספיק מתאימה בשבילו״ כי הוא יחדול מלהיות פקטור

הפעם הכאב היה קרוב מדי לקצה שלי

הרגליים שלי רעדו כמו שני חבלי כביסה ברוח

עליתי בחזרה הביתה

וחשבתי

שאפילו עם הכדורים הכי מפחידים וחזקים הפחד לא מסכים לשחרר ממני

אז פאק איט

נכתב על ידי רובּי , 13/5/2022 17:20  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




לא הצלחתי לעבור את היום

 

אפשר לומר שהיום הזה הצליח לעבור אותי

מעליי

ועם גלגלים של משאית, ליתר דיוק

 

אני מרגישה שהמון אנשים עשו בי מה שהם רוצים

בגוף שלי במוח שלי בנשמה שלי

במשך המון זמן

כל החיים

אפילו היום

 

 

אני מרגישה שחיי אינם חיים

לא עם כל הכאב הזה

הכאב בלתי נגמר

קיתונות על גבי טונות של כאב

 

 

לאמא שלי ולאבא שלי

אני מקווה שתישרפו

יום יום בגיהנום

 

ואתה

הגרוש שלי

אני מקווה שתטבע בתוך בור מלא חרא

 

וזה גם לא פירור ממה שמגיע לכם

 

 

ואני

רק לנשום

אני אעבור את זה עם הנשימה

אני אעבור את זה עם ריאות מנוקבות

אני אעבור את זה עם גוף חבוט

אבל בסוף אני אעבור את זה

 

נכתב על ידי רובּי , 2/5/2022 21:08  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  רובּי

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרובּי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רובּי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)