לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דיאליזה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2022

מה אני רוצה


קשה לי לא לכעוס

קשה לי לא להביע דעה מול חוסר צדק

אני לא סתם כועסת אני רותחת, זועמת

כאילו בחוסר פרופורציה

אבל זה לא

אני לא מבינה איך הרגשות שלי נחשבים לא פרופורציונאליים 

איך אפשר לא להביע דעה

איך אפשר פשוט לעמוד בצד ולהסתכל על העולם המכער הזה ולא לרצות לתקן או לשרוף את הכל, העיקר שלא יישאר ככה

 

חשבתי לעשות תואר במדעי המוח והלכתי לכנס meet and greet מפונפן מלא באנשים שאמא ואבא שילמו להם על התואר הראשון ושהיה אך טבעי שימשיכו לשני ושלישי וכן הלאה וחוקרים איזה צ'ופצ'יק של מולקולה במוליך עצבי והבנתי שלא, אני לא רוצה ללמוד את זה.

אני רציתי להיות case study ושמישהו יסביר לי איך אפשר לעזור למוח הדפוק שלי להפסיק להתקצר. אני לא בנויה לאורח חיים של האקדמאים, אני לא רוצה לעמוד עם האנשים האלו כתף לכתף וכל הזמן להרגיש שאני לא מספיק טובה כי אני ממשפחה הרוסה, לא של אקדמאיים, ושאני אישית מבפנים מרגישה שבורה לחתיכות. 

 

עשיתי תואר בהנדסה בתחום מת. נהנתי בלימודים בתואר מהקורסים שהיו קשורים לפיסיקה תאורטית אבל עכשיו אני מגלה שהעבודה בפועל היא להסתובב במפעל בפסי ייצור ואני לצערי מגיעה למסקנה שזה פשוט בלתי אפשרי לי מבחינה פיסית כי הריח של הכימיקלים והמכונות עושה לי מיגרנות כל יום ואני פשוט לא עומדת על הרגליים. בהתחלה לקחתי ימי מחלה והבוס שלי אמר לי "כמובן, הבריאות שלך מעל הכל, אבל תדעי שזו העבודה" ובגדול אמר לי שהוא מצפה ממני להגיע חולה או שאני מתפוטרת. מה שכן, אני אוהבת את העובדי צווארון כחול, אלו שמרימים ומורידים ומערבבים ופועלים. אני באמת אוהבת אותם, אני באמת מעריכה אותם, הם עובדים כלכך קשה בשביל המשפחה שלהם ונהנים אחד עם השני ועושים עבודה טובה ומתאמצים, למרות שזו עבודה מחורבנת, בשביל המשפחה שלהם. עם אנשים כאלו אני מזדהה, עם אנשים כאלו הייתי שמחה לעבוד. הם גם מתייחסים אליי כלכך יפה, הלואי שכל אחד מהם היה אבא שלי במקום מה שהיה לי. אחד מהם עם מבטא שמזכיר לי את סבא שלי שאל אותי איך לא קשה לי לבוא ברכבת ובאוטובוס ולמה אני לא קונה אוטו. התפתלתי והסברתי לו שאף פעם לא עשיתי רשיון כי לא היה לי זמן\כסף ושגם הייתי בתאונת דרכים, ואז הוא ענה "מה הבעיה את בחורה חכמה, תבקשי קצת עזרה מאמא ואת תצליחי בטוח טסט ראשון". אני פשוט רוצה לבכות. מתחבאת מתחת למסיכה ומשקפי מגן ובוכה. ככה ימים שלמים.

 

אני שמה לב לפיצול פה. יש טובים ויש רעים. יש טובים שרע להם בעבודת צוארון כחול ויש רעים שטוב להם באקדמיה. אני מבינה שזה לא ככה.

אבל אני פשוט לא מצליחה להרגיש שייכת באף אחד מהמקומות האלה.

 

חשבתי לעשות קורס בתכנות או משהו ואני לא מצליחה לשלב אותו עם העבודה. אני חוזרת מהעבודה ומילולית לא עומדת על הרגליים, מתעלפת, נרדמת על הספה, קמה שוב ב5.5\6 ושוב הכל מחדש. יצאנו לחניה והנחתי לרגע את הראש כנגד עמוד בחניון. התעלפתי ונמרחתי על הקיר (למזלי זה ספג את הנחיתה). אני מפנטזת על להתפטר, על אולי לקבל אבטלה כמה חודשים ואז לעשות קורס, אבל אני לא יודעת במה, כלום לא מעניין אותי. כלום לא כיף לי. אין לי כוח לכלום. אני מפנטזת על לקבל אחוזי נכות\קצבה אבל התהליך כלכך ארוך וכל הגפיים שלי במקום אז כנראה לא אקבל כלום וסתם יילך לי על זה זמן וכסף ואחזור לאותה נקודה.

אולי זה דכאון בתפקוד גבוה, אולי אני פשוט עייפה. מי לא היה עייף במקומי. מי לא היה בדכאון במקומי. אז אולי אני סתם עצלנית, ואולי אני מגסלטת את עצמי.

 

חשבתי ללמוד פיסיקה כי התחום באמת עניין אותי באקדמיה. אני מרגישה שזה לא יתאים, זה אומר לחזור להיות לא מן המניין ולעשות השלמות של תואר ראשון בפיסיקה ולעבור "על הדרך" כי אין מצב שאני נשארת בלי הכנסה במשך שנה שלמה בשביל ציונים ואז אני מקבלת שידור חוזר למה שקרה לי בתואר הראשון (שוב להרגיש לא מספיק טובה כי אני משלמת על זה בעצמי ואני ממשפחה הרוסה וכו).

חשבתי ללמוד אומנות או איזה תואר ממדעי הרוח. סתם כדי לשקר לעצמי ש"הנה, אני עושה עם עצמי משהו", אבל שוב, כלום לא מעניין מספיק. ללמוד אומנות אף פעם לא יהיה באמת אופציה בשבילי, למרות שאני כן מרגישה שיש לי כשרון בזה (וגם קיבלתי פידבק מספיק), אני פוחדת להשאר בלי כסף. אבל הנה גם עם תואר בהנדסה אין לי כלכך כסף, אז מה הטעם בכלל.

 

אין לי אף אחד. אין לי אף אחד חוץ מאת עצמי. מה אני אעשה.

איך חיים ככה.

למה בשביל לנסות להקנות לעצמי איזשהו סיכוי לחיים יותר טובים אני צריכה כלכך לשחוק את עצמי עם עבודה ותרופות וטיפול פסיכולוגי, והכל במדינה הזו עולה כלכך פאקינג הרבה ולכן זה גם מצריך ממני לעבוד כל כך הרבה.

למה אני צריכה לחכות פאקינג שנה שלמה לתור לנוירולוג תפקודי. אני אפילו לא מפתחת ציפיות לחרא הזה, כנראה הוא שוב ירשום לי את אותם כדורים שלא עובדים.


המצב הבריאותי שלי על רגל אחת:
אני בדכאון עם CPTSD, ועם מיגרנות ועם גידולים במוח ועם שחלות פוליציסטיות שגורמות לי להיות לא מאוזנת הורמונלית, שזה גורם לי לדכאון ולמיגרנות.

כדורים לדכאון גורמים למיגרנות.
כדורים לדכאון ממשפחה קדומה יותר של תרופות, שלא גורמים למיגרנות, גורמים להגדלת גידולים.

הגידולים נמצאים בהיפופיזה ובאצטרובל וגם משפיעים לרעה על המיגרנות, האיזון ההורמונלי והדכאון (מבחינה ביוכימית), וגם עושים לי חרדות (כי יש לי פאקינג גידול במוח מה אני פאקינג עושה).

כדורים נגד המיגרנות עושים לי חרדה ודכאון. המיגרנות בעצמן עושות לי דכאון אם זה לא מספיק.

וכך חוזר הניגון שלא נגמר.

 

 

אף אחד לא מיוחד, כולם מתישהו היו במצב שלי, אני בטוחה שכל אחד.ת יוכל להזדהות ולזהות את עצמו במה שכתבתי, וכו וכדו, אז למה אין לזה פאקינג פתרון. למה אנחנו פשוט מושכים בכתפיים ואומרים "כן ככה זה פה" וממשיכים לתת למדינה ולמעבידים להשקות אותנו בשתן ואז עוד אומרים על זה תודה רבה. למה.

 

 

אני מרגישה שכל הפוסט הזה מתבכיין נורא

אבל מוטב כאן מאשר מול מישהו בחיים האמיתיים

ככה כמעט אף אחד לא ידע כמה אני מרחמת על עצמי ומרגישה אומללה.

 

נכתב על ידי רובּי , 3/1/2022 12:22  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  רובּי

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרובּי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רובּי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)